קטגוריה: חקר המוח

  • מחשיבה לעשייה

    מחשיבה לעשייה

    "אם אתה לא יכול לעוף, רוץ. אם אתה לא יכול לרוץ, לך. אם אתה לא יכול ללכת, זחל. אך לא משנה מה אתה עושה, אתה חייב להמשיך לנוע קדימה" – מרטין לותר קינג.

    לכולנו יש את המשימה הזאת שאנחנו מאוד רוצים לעשות ופשוט איכשהו זה תמיד נדחה שוב ושוב. זה יכול להיות כל דבר: מסידור ארונות, לעזור לחברה, הגשת עבודה בלימודים, לעבוד על הפרויקט מסוים בעסק, לעשות ספורט, לאכול בריא יותר, לכתוב כתבה שמזמן דחינו או לפתוח אתר😃. זה מסוג הדברים שכל הזמן נדחים לנו כי תמיד יש עוד משהו שאפשר לעשות ואנחנו מוצאים מיליון סיבות למה שוב לא הגענו לזה – "אני כבר עייפה היום ועדיף לעשות את זה כשאהיה ערנית יותר", "נשאר לי רק את הפרק הזה של הסדרה ואז אהיה פנויה יותר", "אני הרי לא יכולה לוותר על בישול וקיפול כביסה זה גם חשוב", "הבטחתי שאני אקדיש יותר זמן לאשתי/ילדים והם היום בבית", "יש לי רק את הפרויקט הזה שאני צריכה לסיים ואז מייד אתפנה למשימה", "יש היום ליגת האלופות בכדורגל, אתחיל את המשימה ממחר" ועוד ועוד. כמובן שכל הסיבות מוצדקות בהחלט!

    בשביל להצליח לעשות את הדברים האלה בפועל כדאי להבין איך המוח עובד. יש לנו במוח אזור הנקרא אמיגדלה, אשר אחראית על הישרדותנו. אמיגדלה שולטת על תגובות של הילחם או ברח, מעוררת את הגוף לנוכח סכנות, היא אחראית על הפחד והרגשות שלנו. אחת הדרכים שלה לעשות את זה היא על ידי האטה או עצירה של תפקודים אחרים, כמו חשיבה רציונלית ויצירתיות, שעלולים לשבש או לעכב את היכולת הגופנית לברוח או להילחם. אם אריה מסתער עליך המוח לא רוצה שתבזבז זמן על התעמקות שכלית בפרטי הבעיה ודרכי התמודדות אפשריים. במקום זה הוא חוסם תפקודים לא חיוניים באותו רגע, כמו עיכול, תשוקה מינית ותהליכי חשיבה ומכין את הגוף לפעולה. זה היה מאוד רלוונטי לאבות אבותינו. זה יכול להיות רלוונטי גם היום למשל כאשר מכונית בכביש סוטה מהנתיב שלה לעברינו או שעלינו לברוח מבית עולה באש.

    הבעיה נעוצה בכך שהאמיגדלה מפעילה פעמוני אזעקה בכל פעם שאנחנו רוצים לחרוג מן השגרה הרגילה והבטוחה שלנו. המוח שלנו מפחד משינויים!

    המוח בנוי כך שכל אתגר או הזדמנות או השתוקקות מעוררות דרגה של פחד. בין שהאתגר הוא משרה חדשה או פגישה עם אדם חדש, האמיגדלה שולחת התראה לחלקים מסוימים בגוף להתכונן לפעולה ובכך החשיבה הרציונלית הופכת להיות מוגבלת ולפעמים ממש נחסמת. בטוח נתקלת בכך בעבר. דוגמאות בולטות לזה הם חרדת מבחנים, פחד מדיבור לפני קהל, החלפת מקצוע, פתיחת עסק ועוד.

    לעיתים אנחנו נתקלים בברי מזל שמסוגלים להמיר את תחושת הפחד להתלהבות או רגש אחר (אמיגדלה אחראית על כל הרגשות), לרוב המקרים האלה יש מאפיינים משותפים: מידת המוכנות לשינוי, חוסן נפשי, מאפייני אישיות, ניסיון עבר בשינויים מסוג זה, ביטחון עצמי ועוד. לרובינו יש גם דוגמה כזאת על עצמנו. אנחנו לגמרי יכולים לטפוח לעצמנו על השכם עליהם, כי מגיע לנו. אך אם עד עכשיו לא הצלחתי לעשות את השינוי המיוחל, כנראה שזה לא המקרה וצריך פתרון חדש.

    אז איך מתמודדים עם זה?

    אנחנו נעזרים באזור אחר במוח הנקרא היפוקמפוס. אזור זה אחראי על אגירה ושליפה של מידע. הקריטריון העיקרי שלו בכל הנוגע לאגירת מידע הוא חזרה. ככל שאנחנו נחשפים למידע מסוים שוב ושוב המוח זוכרת אותו טוב יותר.

    דרך הקאזין או שיטת הצעדים הקטנים לשיפור המשכי, בדיוק נותנת לנו את המענה לנושא. בספרו "צעד קטן לשינוי גדול" ד"ר רוברט מאוור מסביר כי למעשה כל השינויים בחיים, אפילו החיוביים, הם מפחידים. לעיתים קרובות ניסיון להגיע ליעד בדרך קיצונית או מהפכנית נועד לכישלון משום שהוא מעצב את הפחד. הצעדים הקטנים של השיטה מנטרלים את תגובת הפחד של המוח ומעוררים חשיבה רציונלית ומשחק יצירתי.

    אז איך השיטה עובדת?

    אנחנו מתחילים משאלות קטנות (קראו גם איך שינוי נוסח שאלות יכול להשפיע על חיינו). המוח שלנו אוהבת שאלות. חזרה על שאלה שוב ושוב לא מותירה למוח ברירה אלא לשים לב אליה ולהתחיל ליצר תשובות. שאלות מועילות יותר ליצירת רעיונות ומציאת פתרונות מאשר פקודות. אם נחזור על שאלה שוב ושוב במשך כמה ימים או שבועות – או ככל שידרש – בדרך שלו, בזמן שלו, המוח יתחיל לספק תשובות.

    דוגמה לשאלות בשיטת הקאייזן: לו הבריאות הייתה בראש סדר העדיפויות שלי, מה הייתי עושה בכל יום באופן שונה? באיזה דרך אני יכול להזכיר לעצמי לשתות יותר מים? איך אני יכול לשלב עוד כמה דקות של פעילות גופנית בשגרה היומית שלי? איזה פעולה הכי קטנה אתם יכולים לעשות כבר היום כדי לקדם את המטרה שלכם? איזה צעד קטן וחסר ערך אתם יכולים להתחיל כבר מהיום, שאינו דורש הרבה זמן או הוצאות כספיות?

    לא משנה כמה נתרגל לשאול שאלות קטנות, מתישהו גם צריך להתחיל לפעול 😃. ההמלצה היא לעשות את הצעד הכי קטן שניתן בשלב הראשוני, על מנת לגרום למוח שלנו להתרגל לפעולה החדשה, בסביבה שאינה מאיימת. הצעדים הקטנים מנטרלים את תגובת הפחד של המוח ובכך מאפשרים לנו לפתח הרגלים חדשים, קבועים ובקצב שדווקא עשוי להפתיע במהירותו. אתם עשויים לגלות למשל ששינוי קטן, אולי חמש דקות בכל ערב כדי להרים צעצועים וחפצים מפוזרים ולשים אותם במקומם, משיג את היעד של בית נקי ומסודר יותר בזמן קצר יותר. מאמצים גדולים אינם מביאים בחשבון מכשולים שעלולים לעמוד בדרך: חוסר זמן, תקציב דוחק, אירועים חיים שונים. הצעדים הקטנים נותנים מענה למכשולים אלה. אחרי ההתנסות בפועלה בצעדים קטנים, לעיתים קרובות אנחנו מגלים כי פיתחנו משיכה להתנהגות החדשה ושהגענו ליעד מבלי מאמץ מודע נוסף מצדנו.

    הדרך השנייה ליצירת השינוי, ואפילו תומכת בשיטה הראשונה, היא סיעור מוחות. במקום להגיד לעצמנו שאין לנו ברירה ולהיכנס לתחושת לחץ ופחד מעצם ביצוע המשימה החדשה, אנחנו שואלים את עצמנו מה הן כל האפשרויות העומדות בפנינו על מנת להגיע ליעד? (זוכרים, הרי המוח אוהב שאלות). גם כאן אנחנו מנטרלים את תגובת הפחד של האמיגדלה, על ידי הצגה של מגוון האפשרויות, אנחנו לומדים שיש לנו ברירה ובכך מתחברים למשאבים שיש בידינו. עצם ההבנה שיש הרבה אפשרויות מורידה את תחושת הלחץ והופכת את המשימה לפחות מאיימת. חשוב להבין כי זה משחרר הרבה יותר כאשר מעלים גם רעיונות שלכאורה נראים לנו לא הגיוניים, קצת כמו במשחק. מגוון האפשרויות השונות להגיע ליעד מוכיח לנו שאין משימות שלא ניתנות לפתרון, אנחנו פשוט מעדיפים לא לבחור חלק מהפתרונות שרשמנו.

    אז איך עושים את זה בפועל?

    בוחרים שותף למשימה ואת הנושא שעליו תרצו לעבוד. כל אחד בתורו מציע פתרון יצירתי, הגיוני או לא, לביצוע המטלה. כשתגיעו לרשימה כמה שיותר גדולה תוכלו לבחור מה מתוך הרשימה עובד לכם יותר ולהתחיל לבצע.

    בוא נראה דוגמא, שעשיתי יחד עם מתאמנת שלי:

    המשימה – סידור ארון בגדים.

    פתרונות אפשריים:

    • להתפטר מעבודה ואז בטוח יהיה לי זמן לסדר את הארון 😃
    • לשים כל יום טיימר של 10 דקות ובזמן הזה בלבד לסדר את הארון כל יום עד שאסיים את כל המשימה.
    • לקחת עוזרת בית שתסדר את הארון.
    • להוציא את כל הבגדים מהארון ולשים על המיטה ואז לא תהיה ברירה כי מתישהו ארצה ללכת לישון 😃
    • לסדר את הארון בשיטת מארי קונדו, להשאיר רק דברים שגורמים לנו אושר.
    • להזמין חברה ליום כיף בבית, לעשות תצוגת אופנה ותוך כדי לסדר את הארון יחד.
    • סידור של מדף או שניים ביום למהלך שבוע שלם או יותר.
    • לרשום בפייסבוק התחייבות לכך שאעשה את זה בפרק זמן מסוים ואז להבטיח לעדכן בסיום התהליך (הצהרה פומבית הוכיחה את עצמה כשיטה יעילה).
    • להתחייב בפני חבר/חברה/מישהו אחר שאעשה את זה.
    • לזרוק או לתרום את כל הדברים מהארון ואז הוא בטוח יהיה מסודר 😃
    • לשים את כל הבגדים בשקיות ואז להחזיר לארון רק דברים שבאמת משתמשים בהם.
    • לקחת יום חופש מעבודה בשביל הסידור ארון.
    • להבטיח לעצמי פינוק שמזמן רציתי, אותו אקבל רק בתנאי שאעמוד במשימה.

    כמובן אפשר לרשום עוד ועוד רעיונות.

    בסיום הרישום ניתן לבחור מהרשימה את הדברים שיכולים לקדם אתכם בביצוע המטלה.

    אז תבחרו לכם חבר או חברה, בן זוג או כל בן אדם שתרגישו איתו נוח ו"שחקו את המשחק" שיגרום לכם לעשייה. רק תזכרו את שיטת הצעדים הקטנים ותבחרו רק את הפעולות שיהיה לכם הכי קל לבצע.

    שיהיה בהצלחה!

    אגב, המשימה שלי הייתה לפתוח אתר ולהתחיל לכתוב בלוג. הפוסט הראשון, בשעה טובה, עלה לאוויר 😀🥳

    מרגישים שקשה לכם עם הסיעור מוחות, אולי נדמה לכם שהמטלה שלכם מסובכת יותר או שאין לכם עם מי לעשות?

    מוזמנים לדבר איתי.

    lianne.goller@gmail.com

  • מילים יוצרות מציאות

    מילים יוצרות מציאות

    "מילים יוצרות את החוט שעליו אנו שוזרים את חווייתנו" – אלדוס הקסלי

    איך אתה חווים את החיים שלכם? האם אתם מרגישים שהם שגרתיים? האם יש לכם תחושה שכל הזמן קורים לכם אותם דברים? האם אתם חווים את אותם הרגשות שוב ושוב?

    רובינו מודעים היטב לתפקיד רב עוצמה אשר ממלאות מילים נכונות ביצירת מוטיבציה, תחושת בטחון, העלאת מצב רוח – כאשר אנחנו שומעים אותם מאדם אחר. אך מעטים מודעים לכוחות שלנו להשתמש באותן מילים על מנת להתרגש, להרגיש יותר בטחון ואומץ, לאתגר את עצמנו, להניע את עצמנו לפעולה, לשפר את מצב רוחנו ולהוסיף יותר אושר לחיינו. באמצעות מילים אנחנו חולקים את החוויות שלנו עם אנשים אחרים. אך הן גם משפיעות על האופן שבו אנחנו מתקשרים עם עצמנו ולכן על חווייתנו. מילים שאנחנו מקשרים לחוויה הופכות להיות החוויה שלנו.

    על מנת להבין זאת טוב יותר, בוא נדבר רגע על זיכרון.

    זיכרונות של חווייתנו ידועים לשמצה כחסרי אמינות. באחד המחקרים הראו החוקרים למתנדבים דוגמית לצבע מסוג שאפשר למצוא במדף הצבעים בחנות חומרי בניין, והקצו להם חמש שניות לבחון אותה. לאחר מכן הונחו המתנדבים לתאר את הצבע במשך שלושים שניות. אז הוצגו בפני המתנדבים שש דוגמאות של צבע, אחת מהן בצבע שראו שלושים שניות לפני כן, והם התבקשו לבחור את הצבע המקורי. רק 33 אחוז מקבוצת המתארים הצליחו לזהות את הדוגמית המקורית. כלומר, תיאור הצבע פגע בהצלחת הזיהוי. נראה כי תיאור מילולי של החוויה גרם למשתתפים "לשכתב" את הזיכרון של החוויה עצמה, כתוצאה מכך לא זכרו את מה שחוו אלא את מה שאמרו על החוויה. ומה שאמרו לא היה ברור ומדויק מספיק כדי לסייע להם לזהות את המראה כשנתקלו בו שוב כעבור רק שלושים שניות 😲. (לקריאת המאמר המלא)

    רובינו היינו במצב כזה. אנחנו מספרים לחבר שהתאכזבנו מהאוכל במסעדה, אבל למעשה אין זה סביר שניזכר איזה טעם היה לאוכל בפועל. סביר יותר להניח שניזכר איך ביציאה מהמסעדה אמרנו לבן זוגנו שהמסעדה הייתה מבטיחה מאוד אבל האוכל בסוף אכזב אותנו. חוויותינו הן אירועים עשירים, מורכבים, רב מימדיים ובלתי ניתנים להמשגה. אחד התפקידים של המילים הוא לעזור לנו להמשיג אותן – לעזור לנו לתמצת ולזכור את המאפיינים החשובים של החוויות שלנו כדי שנוכל לנתח אותן ולבטא אותן מאוחר יותר. אי אפשר להקים לתחיה את טעם האוכל, אבל אם נזכור שהיה טעים נדע לחזור לאותה מסעדה שוב.

    המידע הרב והמפורט של החוויה שלנו לא מאוחסן בזיכרון – לפחות לא בשלמותו. במקום זאת הוא נדחס לצורכי אחסון באמצעות צמצום ראשוני לכמה קצות חוט חיוניים, כגון משפטי סיכום ("ארוחת הערב הייתה מאכזבת") או סדרה קטנה של מאפייני מפתח (הסלט תפל, יין חמוץ, מלצר גס רוח). מאוחר יותר, כשאנו רוצים להיזכר בחוויה, המוח שלנו מארגן מחדש את הסיפור ולשם כך מפברק – לא מאחזר למעשה – את מרבית המידע שאנו חווים בזיכרון (לקריאת המאמר המלא). אם היינו צריכים לשתף בחוויה שלנו במלואה, פעולת הזיכרון הייתה דורשת הרבה יותר זמן, על כן אנחנו מצמצמים את חוויותינו למילים כמו טעים, מעניין וכו, שאינן משקפות במלואן את רוב החוויה, אך נוכל לשאת אותם איתנו לעתיד בנוחות יחסית. זה מתרחש בכזאת מהירות וקלות עד שאנו בטוחים שהחוויה כולה הייתה בראשנו כל הזמן.

    בואו נעשה תרגיל.

    אנא תזכרו בנשיקה הראשונה שלכם ותארו במילים את כל מירב הרגשות שחוויתם באותו רגע. רובנו נצליח להגיד מקסימום 5 תיאורי רגשות. איך זה הגיוני? הרי יש רשימה כל כך גדולה של רגשות, למה אנחנו חווים רק חלק כל כך קטן? אז בשביל מה בכלל יש צורך ברשימה כזאת גדולה של מילים המתארות רגשות שונים?

    בספרו "להעיר את הענק שבפנים" אנתוני רובינס מסביר כי רוב האמונות שלנו נוצרות באמצעות מילים ולכן ניתן גם לשנותן באמצעות מילים. רובינו נוטים לחוות את אותם הרגשות שוב ושוב. אנשים מסוימים נוטים להיות מתוסכלים ללא הרף או כועסים או חסרי בטחון או מדוכאים. אחת הסיבות לכך היא כי הם משתמשים שוב ושוב באותם מילים על מנת לתאר את חוויותיהם. בסופו של דבר כאשר אנחנו מנסים לשלוף זיכרון מעבר בנוגע לחווייתנו אנחנו נחשוב ונזכור כי חיינו שגרתיים, משעממים, שאנחנו חווים כל הזמן את אותן החוויות, את אותן הרגשות ואת אותם המצבים, מכיוון שאנחנו מקטלגים אותם בזיכרון תחת אותה מילה.

    בחירה יעילה של מילים על מנת לתאר את חוויות חיינו יכולה להעמיק את רגשותינו המחזקים ביותר. בחירה גרועה של מילים עלולה לפגוע בנו באותו בטחון ובאותה מהירות. אם אתם מתארים חוויה נפלאה כ"לא רעה", מרקמה ישחק ויהפוך להיות שטוח בשל אוצר מילים זה. ולכן, עלינו לבחור באופן מודע במילים שבהן אנו משתמשים על מנת לתאר את מציבנו הרגשיים, שאם לא כן, נאלץ לסבול את העונש של יצירת כאב רב יותר על המידה המתבקשת. אנו יכולים לשנות באופן מיידי כל חוויה רגשית אך ורק באמצעות בחירת מילים חדשות, על מנת לתאר את רגשותינו בפני עצמנו.

    חשוב להבין כי מילים אינן יוצרות רגשות בלבד, כי אם גם מעשים, וממעשים נובעות תוצאות חיינו. אם ברצוננו לשנות את חוויותינו ולעצב את יעודנו עלינו לבחור באופן מודע (בתחילת הדרך) את המילים שבהן נשתמש ועלינו לשאוף ללא הרף להרחיב את כמות הבחירה שלנו.

    אני לא מציעה שנבחן כל מילה ומילה שאנחנו אומרים.

    אני מציעה שנשאל את עצמנו איך נוכל לזכור את החוויות הטובות של חיינו טוב יותר?

    באיזה מילים שמתארות רגשות נוכל להשתמש בכל חוויה על מנת שתבדיל אותה במקצת מחויה אחרת?

    איזה עוד חוויות חסרות לכם בחיים שהייתם רוצה להוסיף (אוכל שהוא פשוט מעדן, חוויה מרגשת, הרגשה מהממת, טיול מדהים, סרט מלהיב ועוד)? תבחנו איך אתם יכולים ליצור לעצמכם יותר סיטואציות שיכללו את המילה הזאת או לחילופין באיזה מצבים בחיים שלכם זה כבר קיים ואתם פשוט לא הגדרתם את זה נכון?

    תפתחו מילים שמחזקות אתכם ותנסו להיפטר ממילים מחלישות.

    מוזמנים לעשות לכם תרגיל קטן לשבוע:

    תדפיסו לכם רשימה של מילים המתארות רגשות ובמשך שבוע אחד, בסיום כל פעילות, תעשו הפסקה ותרשמו לכם את מירב הרגשות שאתם מרגישים באותו רגע נתון. מטרת התרגיל להראות שבכל רגע מחיינו אנחנו יכולים לחוות מירב רגשות במקביל: שמחה, כעס, געגוע, אכזבה, גאווה ועוד. דרך התרגיל אנחנו גם מכירים את עצמנו טוב יותר. כמו כן, מתוך מלאי הרגשות בכל רגע נתון אנחנו יכולים לבחור לקטלג את החוויה דרך רגשות שמחזקים אותנו, כי זה מה שישמר בסוף בזיכרון.

    באיזה מילים ורגשות אתם בוחרים להשתמש כדי לשמור את הזיכרון שלכם?

    האם יש בחייכם מספיק מילים מחזקות לתיאור החוויות שלכם?

    רוצים לשתף אותי במילים חדשות שאתם מוסיפים לחייכם?

    להתייעץ על מחשבה שעלתה לכם בעקבות הכתבה?

    מוזמנים לדבר איתי.

    lianne.goller@gmail.com

  • השנה מגשימים חלומות

    השנה מגשימים חלומות

    שנה חדשה מתקרבת וזו הזדמנות נהדרת רגע לעצור, להביט על הדברים שהשגנו השנה, דברים שלא ולהציב לעצמנו מטרות לשנה הקרובה.

    חלקנו בוחרים לעשות זאת גם בימי הולדת ושנה אזרחית. אנחנו עוברים על רשימת המטרות שלנו ורואים שלא השגנו שוב חלק מהדברים והם נדחים לשנה הבאה.

    חלומות נועדו בשביל להגשים אותם! תחשבו על זה רגע לא כולנו חולמים על אותם דברים – אחד רוצה להיות זמר, אחר צייר, אחת רוצה לקנות תיק יוקרתי ואחד לעזור לאנשים. חלומות שלנו זה דבר אישי, שמיועד רק בשבילנו. אם אנחנו לא נדאג לעשות פעולות כדי לקדם את עצמנו לעבר החלום שלנו, זה כנראה פשוט לא יקרה.

    מה יכול לעזור לנו להרגיש טוב יותר לגבי ההישגים שלנו בשנה הקרובה? מה הטעויות שאנחנו עושים שמעכבות אותנו בדרך להשגת המטרות? ואיך בכל זאת נצליח להגשים חלומות השנה?

    להכיר בהצלחות שלנו:

    לפני הכל חשוב מאוד שנטפח לעצמנו על השכם על הדברים שכן השגנו. למידה מהצלחות שלנו חשובה לא פחות מלמידה מכישלונות. כאשר אנחנו מכירים תודה לעצמו על ההישגים אנחנו מעלים לעצמנו את מצב הרוח, מתחברים מחדש לכוחות והיכולות שלנו (מסוגלות עצמית), המוטיבציה שלנו עולה ואנחנו מגדילים את הסיכוי שנתנסה בדברים נוספים גם בהמשך. אם הצלחנו בעבר אנחנו יודעים שאנחנו יכולים להצליח גם בעתיד.

    תרגילים שיכולים לעזור לנו בכך:

    חקר מוקיר (עבר) – חשבו על חוויה (או אירוע עבר משמעותי בחייכם), שבה הרגשתם שאתם מצליחים, שהולך לכם טוב, שהייתם מרוצים או מאושרים – בעבודה, בזוגיות או בכל תחום אחר. תשאלו את עצמכם מה יש בכם שהביא להצלחה של האירוע? בזכות מה זה הלך טוב? איך הסביבה שלכם עזרה לכם? מה נתן לכם אנרגיות וקידם אתכם בתהליך? הישגי העבר שלנו יכולים ללמד אותנו מה עשינו טוב בעבר ולתת לנו כלים בדוקים ועובדים לפעמים הבאות (מוזמנים לקרוא איך הצלחת עבר לימדה אותי להתמודד עם אתגר חדש).

    בסוף יום לרשום לעצמנו רשימה של 10 דברים טובים שקרו לנו (הווה) – רוב החיים שלנו מורכבים לא מאירועי שיא, אלא דווקא מאירועים קטנים ומשמחים. חשוב שנלמד להעריך גם את הדברים הקטנים ביותר (פיניתי למישהו מקום באוטובוס, מישהו חייך אלינו והחזיק לנו את הדלת בכניסה לבניין ועוד)

    לחגוג את ההצלחות שלנו (עתיד) – להצלחות שלנו צריך לתת מקום של כבוד. לעיתים קרובות יש נטייה לסמן וי על מה שהשגנו ולהמשיך ישר הלאה למטרה הבאה. חשוב להקדיש תשומת לב ולחגוג הצלחות ברגע שהן קורות, הרי עבדנו קשה בשביל זה, אז מגיע לנו! הכרה בהצלחות מגדילה מוטיבציה ואת תחושת המסוגלות שלנו. חגיגת ההצלחה מאפשרת להתענג לא רק על האירוע עצמו, אלא גם על המחשבה עליו ובצורה הזאת משמרת את הזיכרון בצורה טובה יותר (קראו גם על השפעתן של מילים ורגשות על זיכרון).

    הטעויות שאנחנו עושים כאשר אנחנו חושבים על העתיד:

    עכשיו כשאמרנו לעצמנו כל הכבוד, בוא נראה איך נוכל להשתפר לקראת המטרות לשנה החדשה.

    אחת הסיבות לכך שאיננו מצליחים להשיג את הדברים שאנו רוצים, היא חוסר מודעות לתהליכים שקורים לנו במוח, כאשר אנחנו חושבים על העתיד. ברגע שנכיר אותם, נדע למה שים לב ואיך להתמודד איתם, זה יעלה משמעותית את הסיכוי להצלחתנו בעתיד.

    1- המוח שלנו משלים פרטים בצורה אוטומטית

    ניבויים שלנו לגבי העתיד לא תמיד נכונים. כאשר אנחנו מדמיינים את תגובתנו לאירועים עתידיים, מוחנו משתמש במה שהוא יודע על הנושא ומשלים אוטומטית מידע לגבי האירוע המדומיין. הדימויים המנטליים נוצרים ללא מודעות מצדנו ואנו מניחים שהם מייצגים בדייקנות את העתיד. הנטייה הזאת יכולה לגרום לנו לדמיין באופן מוטעה אירועים עתידיים שאת ההשלכות שלהם אנחנו מנסים לשקול.

    עובדה זו הומחשה במחקר של פרופסור דייל וסלי גריפין ועמיתיו, בו התבקשו סטודנטים לחזות מה יעשו במגוון מצבים עתידיים. למשל, כמה כסף יסכימו להוציא כדי לחגוג אירוע מיוחד במסעדה. חלק מהמתנדבים התבקשו לתאר את כל הפרטים של האירוע העתידי שדמיינו ולהניח כי המידע מדויק, וחלקם לא תיארו ולא הניחו הנחות כלשהן. לאחר מכן שתי הקבוצות התבקשו לדווח על מידת הביטחון שלהם בנכונותה של התחזית. התוצאות הראו כי מידת הביטחון של שתי הקבוצות הייתה זהה (לקריאת המאמר המלא). מדוע? כי כאשר נשאלו על ארוחת ערב לא התעורר בהם דחף לתחקר על הפרטים של הארוחה. במקום זאת המוח מילא את המידע החסר. חגיגת אירוע במסעדה אינה אירוע בודד אלא משפחה של אירועים, והגדרתה תשפיע על התחזיות לגבי מידת ההנאה הצפויה. למעשה, הניסיון לחזות עד כמה תהינו מארוחה במסעדה בלי לדעת באיזו ארוחה או מסעדה מדובר שקול לניסיון לחזות כמה תשלמו תמורת בית בלי לדעת איזו בית תקנו. יש אינספור אפשרויות של ארוחות במסעדה, והגרסה המסוימת שדמיינו השפיעה על מידת ההנאה שלה ציפו מהחוויה.

    פתרון: מאחר שקבלת פרטים חיונית לתחזית מדויקת של תגובתנו לאירוע מדומיין, כדאי להשהות את התחזיות שלנו ולוודא כי יש לנו כמה שיותר פרטים, לשאול שאלות ולקבל את המידע הרלוונטי בנוגע לאירוע שאת ההחלטה לגביו אנו מנסים לשקול. במידה ואין דרך לקבל את המידע, מומלץ לפחות לסייג את ההחלטה באמירה כגון " אני אהנה מהאירוע במידה והוא יכלול את הפרטים האלה…"

    2- המוח שלנו משמיט פרטים אחרים

    איננו מביאים בחשבון שהמוח שלנו משמיט פרטים וזו אחת הסיבות למה אנחנו טועים לעיתים קרובות בניבוי רגשותינו לאירועים בעתיד. כאשר אנחנו מדמיינים אירוע עתידי, אנחנו רואים בדמיוננו רק את האירוע הבודד ומחסירים המון דברים משמעותיים נוספים שיכולים להתרחש באותו זמן. אנחנו לא מצליחים להשתחרר מהמיקוד של תשומת הלב שלנו ולא נותנים את דעתנו על התרחשות שתהיה רגע לפני האירוע, כמו גם לאחריו, שגם להם השפעה ניכרת על איך נרגיש בסופו של דבר (שמחים או עצובים).

    עובדה זו הומחשה במחקר של פרופסור טימותי וילסון ועמיתיו בו התבקשו סטודנטים לחזות איך ירגישו כמה ימים אחרי ניצחון או הפסד של נבחרת פוטבול של האוניברסיטה. הסטודנטים חולקו לשתי קבוצות אחת מהן התבקשה לתאר את ההתרחשות ביום טיפוסי והשנייה לא. כעבור כמה ימים הם התבקשו לדווח על מידת האושר שהרגישו בפועל. התוצאות הראו כי הלא מתארים הפריזו במידה קיצונית בהערכת ההשפעה שתהיה לניצחון או הפסד על הרגשתם. מדוע? הם התמקדו בהיבט יחיד המשחק. לעומתם, המתארים דייקו יותר בתחזיותיהם כי אולצו להתמקד בכל הפרטים של היום (לקריאת המאמר המלא).

    פתרון: קודם כל להיות מודעים לתהליך שמתרחש במוח. כאשר אנחנו מודעים לכך אנחנו מפנים לשם את תשומת הלב שלנו. כשאנו מדמיינים את העתיד, ישנם גורמים רבים שצריכים לקחת בחשבון, אשר באופן אוטומטי נעדרים מהדימוי המנטלי שלנו. מאחר שלפרטים אלה יש משמעות רבה בניבוי רגשותינו תנסו לדמיין אותו כמה שיותר מפורט, תכללו את כל הדברים הקטנים שיכולים להיות ביום טיפוסי שלכם ותראו איך העתיד הזה משתלב בחייכם.

    3- אנחנו לא מצליחים לדמיין את העתיד בצורה מפורטת – למה לעומת איך?

    אירועים הקרובים אלינו בזמן נראים בפירוט רב יותר מאלה המרוחקים. כאשר אנחנו חושבים על אירועים בעתיד הרחוק, אנו נוטים לחשוב באופן מופשט – למה הם יקרו. אך כאשר אנחנו חושבים על אירועים קרובים, אנו נוטים לחשוב באופן מעשי – איך הם יקרו. זו בדיוק הסיבה למה אנחנו לוקחים על עצמנו התחייבויות שמעוררות בנו חרטה כשמגיע הזמן למלא אותן.

    זה קורה לכולנו. אנחנו מסכימים לקחת משמרת במקום עובד אחר בעוד חודש, אבל כשמגיע הזמן לעשות זאת ואנחנו נאלצים לוותר על הבילוי עם חברים, הקדשת זמן למשפחה או צפייה משחק גמר, אנחנו תוהים מה חשבנו לעצמנו כשאמרנו כן. ובכן, כשאמרנו כן חשבנו על כך במונחים של למה – הסיבות (הוא חבר קרוב) וההשלכות (הוא יעזור לי כשאני אצטרך), במקום איך – הביצוע. אנחנו לא לקחנו בחשבון שהחלפת משמרת נטולת פרטים שדמיינו לא תהיה החלפת משמרת מלאת הפרטים שנחווה בבוא הזמן.

    פתרון: לתרגל את המוח שלנו לחשוב במושגם של איך, על ידי פירוק החלומות ליעדים קרובים יותר בזמן וחלוקה לפעולות קטנות יותר.

    4- אנחנו טועים בניבוי רגשותינו בעתיד

    אנחנו מתקשים להבין שבעתיד נרגיש אחרת ממה שאנחנו מרגישים עכשיו. המידע לגבי הרגשתינו בעתיד אינו זמין לנו, לכן אנחנו מפיקים דימוי מנטלי של תמונת העתיד ולאחר מכן בודקים אילו רגשות עולים לנו. כאשר אנחנו מדמיינים דימויים מנטליים מופעל במוח החלק שאחראי על ראיה (הקורטקס הוויזואלי). כאשר אנחנו מדמיינים צלילים מופעל האזור האחראי על השמיעה (הקורטקס האודיטורי). האזורים במוח אשר אחראים על רגשות לאירועים אמיתיים מגיבים גם לאירועים מדומיינים. בחוויה ויזואלית או שמיעתית אנחנו יודעים להבדיל בין דמיון למציאות. לגבי הרגשתנו זה לא כל כך עובד. אם היה לכם יום נוראי סביר להניח שיהיה לכם מאוד קשה לדמיין כי תיהנו מהאירוע עתידי. המוח תמיד מדווח קודם על המציאות (מה שעוזר לנו להימנע מתאונה תוך כדי חלימה בהקיץ), איך אנחנו לא יודעים להבדיל בין מציאות לדמיון במקרה של רגשות. איננו יכולים להרגיש טוב בנוגע לעתיד דמיוני כאשר אנחנו מרגישים רע בנוגע להווה ממשי.

    תופעה מאוד מוכרת לכולנו, שגם נבדקה מחקרית, כאשר אנחנו נמצאים בסופר זמן קצר לאחר שאכלנו ומנסים להחליט מה נרצה לאכול בשבוע הבא, אנחנו נוטים להקטין מתחושת התיאבון העתידית שלנו. אנחנו מתקשים לדמיין שנהיה רעבים כאשר אנחנו שבעים, לכן איננו מרגישים צורך להתכונן לשובו הבלתי נמנע של הרעב.

    הפתרון: להכיר בכך. לשים לב לרגשות שלנו בזמן אמת ולהבין לאיזה אירוע הם שייכים, לפני שאנחנו משליכים זאת על האירוע שאנחנו שוקלים. לתרגל יומן תודות, לחפש דרכים לעלות מצב רוח לפני שמדמיינים את העתיד הרצוי לנו.

    אז מה זה בכלל חלומות?

    באחת הסדנאות אחד מהמשתתפים שאל אותי מה ההבדל בין מטרה, חלום ופנטזיה.

    פנטזיה אינה בהכרח דבר שאתם רוצים להשיג. חלום הוא שאיפה למשהו שהיינו רוצים להשיג בעתיד. מטרה היא חלום עם תאריך יעד. בואו נבין את העיקרון מבחינה מחקרית.

    הפנטזיה על החלום עלולה לעיתים לעכב את הגשמתו:

    מחשבות על העתיד עשויות להסב לנו עונג. אנחנו חולמים בהקיץ על ההצלחה של העסק החדש שלנו, על הקידום בעבודה, על שיחת הטלפון של אריאלה ממפעל הפיס שתודיעה לנו על הזכייה, לא מפני שאנחנו בהכרח מצפים או רוצים שהדברים האלה יקרו, אלא מפני שמחשבה עליהם היא מקור להנאה. מחקרים מראים כי כשאנו חולמים על העתיד, אנו נוטים לראות את עצמנו כמצליחים ומשיגים ולא כמתקשים ונכשלים. אנחנו כל כך נהנים מהמחשבות על העתיד שלנו שלפעמים אנחנו מעדיפים לדמיין אותו מאשר להגיע אליו.

    באחד המחקרים נאמר למתנדבים שזכו בארוחה חינם במסעדה צרפתית מפוארת, לאחר מכן נשאלו מתי ירצו לאכול אותה. השבוע? שבוע הבא? על אף הפיתויים העדיפו רוב המשתתפים לדחות את הביקור במסעדה (לקראית המאמר המלא). מדוע דחו את הביקור במסעדה? כי דחיית הנאה מאפשרת להתענג לא רק על האירוע עצמו, אלא גם על המחשבה עליה. למעשה יש אירועים שאנחנו נהנים מהם יותר בדמיון מאשר במציאות ובמצב זה אנחנו עשויים לדחות את האירוע לעד.

    במחקר אחר התבקשו מתנדבים לדמיין שהם מזמינים אדם שבו הם מאוהבים לצאת איתם. החוקרים גילו כי ככל שהפנטזיות של המשתתפים על פנייה לאהוב היו מפורטות ומעניינות יותר כך ירדה הסבירות שיעשו זאת בחודשים הקרובים (לקריאת המאמר המלא). למעשה, להדמיה זו של הגשמת משאלה יכולה להיות השפעה מרגיעה, מה שיכול לגרום לכך שנשקיע פחות אנרגיה ומאמצים כדי להפוך את רצונותינו למציאות.

    איך הופכים חלום למטרה?

    הפסיכולוגית גבריאל אוטינגן חוקרת במשך יותר משני עשורים את המנגנונים של הגשמת משאלות, החל משלב מחשבה על המשאלה ועד למימוש. אוטינגן מצאה כי אם אנחנו מאמינים ביכולתנו להגשים את החלומות שלנו יש יותר סיכוי שנעשה זאת, לעומת זאת כאשר הציפיות שלנו מעצמנו נמוכות, החלומות יינטשו או יידחו.

    החוקרת מציעה שיטה אשר נקראת WOOP (Wish Outcome Obstacle Plan) בתרגום לעברית: משאלה-תוצאה-מכשולים-תכנית (לקריאת המאמר המלא). בחינת החלומות באמצעות כלים כגון WOOP יכול לעזור לנו להתמודד עם ההתנגדות הפנימית המונעת מאתנו לממש אותן.

    משאלה – למה אני באמת מייחל?

    קחו לכם 5-10 דקות של שקט ותשאלו את עצמכם שאלה אחת: מה אני באמת רוצה? המפתח הוא לשאול את השאלה ולחכות בסבלנות לתשובה. המשאלות שלנו מייצגות עתיד מבוקש, עוזרות להבין לאן אנחנו רוצים להגיע ומי אנחנו רוצים להיות. הקדישו זמן לרצונות שלכם. העניקו להם את מלוא תשומת הלב והקשיבו בלב פתוח.

    תוצאה- מהי התוצאה הטובה ביותר האפשרית אם רצוני יתגשם?

    כיצד תרגישו כשתגיעו לשם? מאושרים יותר? תרגישו הקלה? איך יראו חייכם ברגע שהמשאלה תתממש? איך תרגישו לגבי עצמכם? לגבי הסביבה שלכם? דייקו את התוצאה הטובה ביותר שלכם ותחיו אותה באופן כמה שיותר מוחשי בדמיון.

    מחקרים מוכיחים כי סיבות חיוביות (להרגיש טוב, להיות גאה בעצמי, להגדיל תחושת מסוגלות) מועילות הרבה יותר ליצירת שינוי מסיבות שליליות (כגון: להימנע ממחלה, אשמה או בושה) (קראו גם איך ליצור שינוי שיחזיק מעמד).

    מכשולים- מה יכול לעכב או לחסום אותי בדרך להגשמת המשאלה?

    הבנת המכשולים שיכולים לעמוד בדרכנו יכולה להניע אותנו לתכנן תכנית להתגבר עליהם ולממש את רצונותינו. מאחורי המכשולים עומדים לעתים קרובות רגשות, אמונות לא רציונליות, הרגלים רעים או נטייה להרים ידיים (קראו גם על איך להתמודד עם אמונות מעכבות).

    איזה מכשולים יכולים להתעורר ולהפריע לכם לממש את משאלתכם? נסו להעמיק כדי להבין מה עומד מאחורי החסם שלכם. אולי תגלו שמה שחשבתם מונע ממך להגשים את משאלתכם אינו חיצוני כפי שתמיד חשבתם, אלא התנגדות פנימית. זה מאוד מועיל להשיג בהירות לגבי מה עומד באמת בינך לבין החלומות שלך, כי זה עוזר להעריך דרכים להתגבר על המכשול. זה יכול גם לעזור להבין שהחסם שלך לוקח ממך מחיר כבד מידי, מה שיעזור בתורו לוותר על התירוצים, לצאת מהפנטזיה וללכת אחרי החלומות שלך.

    תכנית- מה אתה יכול לעשות כדי להתגבר על חסם הזה?

    בשלב הזה אנחנו מכינים תכנית פעולה להתמודדות עם החסם במידה והוא עולה. לכל חסם אפשרי שיכול לעלות בדרך אנחנו רושמים פתרון אפשרי להתמודדות איתו. להכין תכנית אם-אז, שנוכל להשתמש בה כאשר אנחנו מתמודדים עם המכשול.

    עכשיו כשהבנו מה אנחנו רוצים, למדנו מה יכול להפריע ובנינו תכנית להתמודד עם המכשולים, אנחנו יכולים לעבור לפעולה.

    זה טוב לחלום בגדול, אבל להתחיל כדאי בקטן.

    שיטת הצעדים הקטנים

    מאמצים גדולים אינם מביאים בחשבון מכשולים שעלולים לעמוד בדרך: חוסר זמן, תקציב דוחק, אירועים חיים שונים. הצעדים הקטנים נותנים מענה למכשולים אלה. אחרי ההתנסות בפועלה בצעדים קטנים, לעיתים קרובות אנחנו מגלים כי פיתחנו משיכה להתנהגות החדשה ושהגענו ליעד מבלי מאמץ מודע נוסף מצדנו. (קראו גם איך להציב יעדים ברי השגה- מחשיבה לעשייה).

    לבחור במה להתמקד

    אם ננסה ישר להגשים יותר מידי חלומות לא נצליח להתפנות עד הסוף לאף אחד מהם, נהנה פחות מהדרך והיכולת שלנו באמת להגשים אותם תרד באופן דרמטי. על מנת שנצליח להתמקד במשהו אחד, נצטרך בשלב הזה להגיד לא למשהו אחר. בדרך הזאת יהיה לנו זמן ומשאבים להגשים את מה שהכי חשוב לנו.

    דד-ליינים

    אם לא נקבע לנו תאריכי יעד לא נצליח להגיע אליו. החיים מלאים בעשיה ושגרה, הדד-ליינים הם אלה שמכניסים אותנו לעשיה. אם לא נקבע אותם תמיד יהיה משהו חשוב יותר לעשות.

    ליהנות מהתהליך

    אנחנו יכולים לשלוט במטרות שאנחנו מציבים לעצמנו ובמאמצים שנשקיע בכך, אבל התוצאה עשויה להתעכב. חשוב שנלמד ליהנות מהדרך ונפרגן לעצמנו על התהליך והמאמץ, אחרת אנחנו יכולים לפרוש רגע לפני שהגענו ליעד.

    להקשיב לקול הפנימי שלנו

    חשוב מפעם לפעם להזכיר לעצמנו מה הסיבה שהתחלתי לעשות את הדברים. ברגע של קושי המוטיבציה הפנימית היא זו שתצליח לשמור עלינו ולדאוג לכך שנמשיך בעשיה ונתקדם לעבר המטרה שלנו. זה גם מה שייתן לנו במידת הצורך את הכוח להתוות לעצמנו דרך גם אם אינה מקובלת על אחרים.

    להיעזר בניסיונם של אחרים

    במקום לנסות להבין הכל בכוחות עצמנו, אנחנו יכולים לשאול את אלה שכבר יש להם ניסיון בכך. כמעט כל הידע שלנו נרכש מאדם אחר. אנחנו יודעים את ההיסטוריה של המדינה כי מישהו חלק אותה איתנו. הורים, חברים, עמיתים לעבודה, מורים, שכנים, מאמנים, נהגי מוניות, ספרים ומפורסמים – לכל אחד מהם יש מידע לגבי איך נראים חיים בעתיד מסוג מסוים. הם יכולים לעזור לנו מניסיונם, לספר מה עבד להם יותר ומה פחות וכך לחסוך לנו הרבה זמן, מאמץ, דמעות ויזע.

    "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" מזכיר לנו דודו טסה בשיר שלו.

    פרופסור טל בן שחר אומר "ציפיות נמוכות מונעות מאתנו להגיע למקומות שנמצאים בהישג ידינו, ובסופו של דבר תורמות לאומללותנו, כי אנחנו יודעים שלא הגשמנו את הפוטנציאל שלנו. גם אם נכשלנו בהגשמת חלום שהיה לנו, סביר להניח כי הרחבנו את אופקינו והגשמנו חלומות אחרים. המאמץ להגשים חלומות הוא מהות החיים."

    אני מאחלת לכם שתגשימו חלומות ותיהנו מהדרך!

    שתהיה לכם שנה מעולה!

    באהבה, ליאן 💗

  • רענון מערכות יחסים

    רענון מערכות יחסים

    "רגש הוא עובדה, אנרגיית חיים שקיימת בנו. כשאנו מתווכחים עמה, היא רק מתעצמת ואנחנו נותרים מתוסכלים." ~ אילת דה פיצ׳וטו

    תדמיינו לעצמכם שאתם מכינים ספל תה חם, טעים ומהביל (או משקה אחר שאתם אוהבים). אתם שותים אותו בכיף ומתענגים עליו, אבל משהו מפריע לכם באמצע ואתם לא מסיימים את התה ומשאירים את הכוס על השיש. יום למחרת אתם מוסיפים לאותו ספל עוד משקה טעים, מבלי ששפכתם את המשקה הקודם ושטפתם את הספל. משהו מוזר לכם בטעם אבל אתם ממשיכים לשתות אותו. אז שוב משהו מפריע לכם ואתם משאירים את הספל ושוב מוזגים לאותו ספל תוספת של משקה וככה חוזר חלילה. כנראה שבשלב כלשהו הטעם יהפוך להיות בלתי נסבל, בלי קשר לכמה משקה חדש וטעים תוסיפו לכוס.

    עכשיו תדמיינו שזו המערכת יחסים שלכם. אנחנו מתחילים מערכות יחסים עם "ספל נקי ומשקה חדש". בהדרגה נשארות "שאיריות" של רגעים (נעים וכאלה שפחות) שלא דיברנו עליהם, התעלמנו מהם או הדחקנו. אנחנו מנסים להוסיף עוד ועוד רגעים יפים של חופשות, כיף וחוויות חיוביות, אבל משהו לא עובד. מה לדעתכם יקרה למערכת יחסים שלכם במצב זה? ככל הנראה תרגישו שהיא כבר לא נעימה לכם, לא כמו פעם ותרצו להיפרד "מהכוס המלוכלכת ולרכוש כוס חדשה ונקיה". ומה יקרה לכוס החדשה והנקייה אחרי כמה זמן שלא תשטפו אותה ולא תשפכו את המשקה הישן? כנראה תצטרכו לקנות עוד הרבה כוסות נקיות עד סוף החיים. אנחנו הרי לא פועלים כך עם כוסות, אז למה אנחנו בוחרים לפעול כך במערכות יחסים שלנו?

    אולי אפשר פשוט לעצור, לשפוך את המשקה ולשטוף את הכוס? במיוחד אם מדובר במערכת יחסים שמאוד חשובה לכם או כזאת שלא ניתן באמת להיפטר ממנה (כמו הורים או אחים). אנחנו שוכחים להגיד למי שנמצא אתנו (אמא, אבא, חבר/ה, בן או בת הזוג) תודה על משהו טוב שעשו בשבילנו או לחילופין מה שהפריע לנו בהתנהגות שלהם. אחרי כמה זמן המערכת יחסים הופכת להיות עכורה ולא נעימה בכלל, עם הרבה שאיריות מיום האתמול. מה זה שטיפת הכוס הזאת ושפיכת המשקה? זה השיח שלנו מול אנשים על הרגשות שלנו.

    הרגשות שלנו נועדו לשרת אותנו. סיטואציה נעימה והרגשות שלנו כלפיה מראים לנו מה נעים ונכון לנו בחיים ומקדמים אותנו לקראת, כדי שנוכל לקבל יותר מהטוב והנעים. סיטואציה לא נעימה במערכת יחסים קיימת כדי להזכיר לנו שמשהו צריך להשתנות או להשתפר, ונחשו מה? גם דוחפת אותנו קדימה לכיוון הדבר הטוב יותר.

    רגשות הם המצפן שלנו בחיים. גם רגשות טובים, אם לא נדבר עליהם, ישאירו טעם מר. גם הרגשות הלא נעימים, לא ייעלמו לבד אם לא נדאג "לשטוף" אותם מידי פעם, לדבר עם הקרובים לנו על מה שהפריע לנו. קחו כל אירוע משמעותי בחייכם – חתונה, עבודה חדשה, חופשה, אירוע משפחתי – אילו רגשות היו באירוע? כל אירוע בחיינו גם כשבסיסו חיובי מהול ברגשות נעימים וכאלה שפחות. חתונה היא אירוע משמח, שמסמלת חיבור בין משפחות, כוללת הרבה לחץ להספיק את כל הדברים ולדאוג שהאורחים ייהנו. תחילת עבודה במקום חדש מאוד מרגשת, ציפייה להתחלה חדשה, מהולה בדאגה מפני הצפוי לנו, מחשבות על איך נתמודד עם אתגרים, פחד, חששות. כשאנו לא מרשים לעצמנו להרגיש רגשות כמו עצב, כעס או פחד אנחנו מגבילים את יכולתנו להרגיש שמחה, אושר ואהבה. כל הרגשות זורמים באותו ערוץ רגשי וכשאנו חוסמים מערכות רגשות אחת, אנו חוסמים בעקיפין גם את האחרת.

    למה בכלל צריך לדבר על הרגשות שלנו?

    אנו נוטים להחיל על אנשים שאנחנו מעריכים יותר מכל את אותה החשיבה שאנחנו מחילים על עצמנו. אנחנו משערים שכולם חושבים כמונו, מגיבים כמונו ומצפים מהאחר שיבין את כוונתנו, מבלי שטרחנו להגיד מה אנחנו מרגישים ומה צריכים. יש איזה ציפייה שזה ששטפנו היום כלים או סידרנו את החדר עבודה של הבן זוג ירמוז לו ש"אנחנו אוהבים אותו". גם אם אנחנו זוכרים אולי להגיד מדי פעם את המילים האלה לבני הזוג, אבל מה עם הורים, חברים, אחים? כשאני שואלת את המתאמנים שלי מתי אמרו פעם אחרונה לבני משפחה "אני אוהב/ת אותך" או "את/ה חשוב/ה לי" התשובה שאני מקבלת לעיתים קרובות "הם יודעים את זה". כמה פעמים אמרתם לאדם קרוב "תודה, על זה שאתה בחיי!" או "סליחה, אבל פגע בי ש…"

    זה כמו בבדיחה הישנה:

    -למה אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי?

    -אמרתי לך כשהתחתנו, אם משהו ישתנה אני אעדכן.

    למה לדבר על רגשות נעימים?

    ישנה חשיבות מאוד גדולה לאמירת תודה ודברי הערכה במערכות יחסים. במחקר שערך פרופ' רוברט אמונס נמצא כי אנשים שניהלו יומני תודה לא רק הרגישו קרובים יותר לאנשים אחרים ונטו יותר להושיט להם עזרה, אלא גם נתפסו כעוזרים וכאכפתיים יותר על ידי האנשים במעגל החברתי הקרוב. בני משפחה, חברים ועמיתים העידו שוב ושוב שהם אכן נראים מאושרים יותר ונעים יותר לשהות במחציתם (לקריאת המאמר). מחקרים מראים שאנשים שמכירים תודה לאנשים מסוימים חווים קשרים קרובים יותר ו"איכותיים" יותר עמם (לקריאת המאמר). הכרת תודה יוצרת הלך רוח חיובי בתחום היחסים הבינאישיים והופכת את האדם החווה רגש זה לידידותי יותר. כשאנחנו נעשים מודעים באמת לערכם של חברים ובני משפחה, אנו נוטים להתייחס אליהם יפה יותר, ולייצר מין לולאת משוב חיובי, שבה יחסים הדוקים ראויים לתודה, וזה למעשה מחזק את היחסים עצמם. יתר על כן, הסבת תשומת הלב לדברים טובים שקיבלנו מאנשים אחרים גורמת לנו לחוש אהובים, מוגנים ורצויים. נראה שהכרת תודה משמשת אבן יסוד ביצירת מערכות יחסים וקשרים חברתיים. מחקר שערך פרופ' מרטין סליגמן הראה כי אנשים שהכירו תודה בצורה ישירה – בטלפון, במכתב או פנים מול פנים – הרגישו מאושרים יותר ומדוכאים פחות באופן מיידי והעליה הזאת נשמרה שבוע ואפילו חודש אחרי השיחה (לקריאת המאמר).

    הפסיכולוגית ליסה ארנגו אומרת שהמילים הם החמצן של מערכת יחסים, זה מה שמשאיר אותה בחיים. זה מחזק את הרגשות שלנו ועוזר להזכיר ליקירינו – בין אם בן/בת הזוג, אח/ות, ילד או הורה – שאנחנו שם בשבילם ושהם חשובים לנו. לדברי הפסיכולוגית מה שאנשים מחפשים זה נוכחות רגשית. אנחנו יכולים פיזית ממש לעמוד ליד מישהו ובכל זאת להיות במרחק קילומטרים מבחינה רגשית. יש סיבה טובה להגיד למישהו על הרגשות שלנו כלפיו ולא רק לרמוז. ילדים, בני זוג, הורים ואנשים נוספים בחיינו זקוקים לתזכורת יומיומית לעובדה שאנחנו אוהבים אותם. אחרי הכל, אנחנו חיים בעולם שיכול להשאיר שקעים עמוקים על חיינו. כואב שם בחוץ. לעיתים קרובות אפילו זר יכול לפגוע בטעות במקומות הכי כואבים שלנו. מה שמחזיק אותנו בזמנים של ספק עצמי, פחד או כאב הוא לא רק התקווה לאהבה, אלא הידיעה שמישהו אוהב אותנו ואנחנו חשובים לו. המונח אהבה מרמז הן על קבלה והן על נכונות להציב את הצרכים של מישהו לפני הצרכים שלנו. זוהי הצהרתנו כלפי אדם שהוא מספיק טוב בשבילנו למרות היותו לא מושלם. אל תזלזלו בחשיבות האמירה של "אני אוהב/ת אותך". אהבה וקבלה זה הדברים החשובים בחיים. הבעת חיבה כלפי האחר בונה גשרים, מחממת ללבות ויכולה אפילו לשנות חיים. זה הבסיס ליחסים קרובים.

    אז למה שלא תספרו לאנשים בחייכם את המשמעות הגדולה שיש לקשר איתם עבורכם, את הדרכים בהן הם הוסיפו לחייכם. ספרו להם משהו שאתה אוהבים או מעריצים בהם, משהו שלמדתם מהם. איך היותם חלק מהחיים שלכם שינתה אתכם לטובה. רוצים להפוך את חייכם ומערכות היחסים שלכם להרבה יותר עשירים ומספקים? דברו רגשות. המילים שלכם יכולות לעורר לבבות ולהפוך לחלק מהרגעים הבלתי נשכחים ביותר של מישהו. תחושה שהם יעריכו ויזכרו כאחד מאוצרות חייהם.

    למה לדבר על רגשות לא נעימים? (קראו גם על איך להתמודד עם רגשות שליליים)

    אנחנו משתמשים בעיוות חשיבה "קריאת מחשבות" בקשרים שלנו עם אנשים אחרים. אנחנו יודעים מראש איך האדם השני יגיב במידה ונגיד לו את מה שהפריע לנו. אנחנו מסיקים משום מה שמישהו לא מעריך אותנו וכה משוכנעים בכך עד שלא טורחים כלל לבדוק את העובדות. החשיבה שלנו הופכת להיות נבואה שמגשימה את עצמה. מכיוון שאנחנו מצפים לעוינות מצד אדם מסוים, אנו עלולים להגיב בכעס, ובכך לעוררו את העוינות שציפינו לה.

    גם מסרים בלתי מילוליים שאנחנו משגרים משפיעים יותר ממה שאנחנו חושבים. כשאנחנו חווים את התחושה הזאת "אני פשוט יודע שמשהו עובר עליו" זה משקף את פעילותם של מעגלי העצבים החברתיים שלנו. המוח החברתי מכוון אותנו אל מצבם הפנימים של אנשים בחברתנו ומושפע מהם. ד"ר דניאל גולמן מתאר בספרו "אינטליגנציה חברתית" את הייחודיות של הדבקה רגשית והשפעותיה. אדם המדחיק את רגשותיו ירגיש מתוח ולחוץ בשיחה, פזור דעת ומוטרד. המתח לא יהיה מוחשי בלבד אלא גם מדבק. למעשה יחסים עם מישהו שאנחנו נמצאים בחברתו ביום-יום במשך שנים, יכולים לעצב מחדש את מוחנו. הפגנת רגשות היא אוטומטית ובלתי מודעת, והדחקתה דורשת מאמץ, ורק לעיתים רחוקות נוחלת בהצלחה מלאה.

    כאשר אנחנו מנסים לדכא את הרגשות הלא נעימים שלנו אנו עושים זאת על ידי שימוש בכוח רצון. הבעיה היא שכוח רצון שלנו הוא משאב מוגבל ויש גבול למידת היכולת שלנו לפעול על ידו, כפי שמראים המחקרים: אנשים המפעילים שליטה עצמית רבה, למשל, מדכאים מחשבות אסורות, מתייאשים מהר יותר כשהם מתבקשים לפתור חידות בלתי פתירות. ניכרת ירידה בסיבולת הפיזית של אנשים שניסו לשלוט על תגובותיהם הרגשיות (לקריאת המאמר). אנשים המשקיעים את כוח רצונם במטלות כגון שליטה ברגשות כשהם צופים בסרט מעיק, נעשים לאחר מכן תוקפניים יותר, והסבירות שיריבו עם בן או בת זוגם גדלה (לקריאת המאמר, מאמר נוסף ). באחד המחקרים הנבדקים מיצו את כוח הרצון שלהם כשמיקדו את תשומת לבם במטלה קשה, הם התבקשו לבטא קרבה אינטימית נוחה עם בני או בנות הזוג, מחשבותיהם על מין והתנהגותם המינית הייתה מרוסנת פחות (לקריאת המאמר). שליטה עצמית מאומצת מכלה את המאגרים המוגבלים של כוח הרצון.

    רגשות שליליים לא נעלמים כאשר אנחנו מתעלמים מהם. עם רגשות עזים, במיוחד כאלה כמו דאגה וחוסר ודאות, קל להיתקע בהרהורים; המוח שלנו מהרהר בשאלה באופן אובססיבי, עובר על מה שקרה או מדמיין מה עלול לקרות. לרגשות שהתעלמו יש נטייה להתעצם ולהראות את עצמם בדרכים חדשות. אחת האסטרטגיות הטובות להתמודד איתם היא על ידי דיבור. מחקרי הדמיית מוח מצאו שעצם הביטוי של רגשות במילים הפחית את פעילות המוח באמיגדלה, אחד האזורים העיקריים במוח שקשורים לעיבוד תגובות רגשיות (לקריאת המאמר). כלומר, דיבור על רגשות מוריד את עוצמתם (קראו גם על איך להתמודד עם אתגרים בעזרת הפעלת שיקול דעת). כמו כן, להיפתח בפני מישהו אחר מחזיר אותנו להווה, ולתוך חשיבה פרודוקטיבית יותר, שלמעשה יכול לעזור לנו לעשות משהו בקשר לתחושה. שיתוף הרגשות והמחשבות שלנו מאפשר לנו לקבל נקודות מבט חדשות על המצב ולנתח את המצב באופן אובייקטיבי יותר.

    אז איך לעשות זאת נכון?

    רובינו יודעים באופן אינטואיטיבי כיצד לנהל נכון את השיחות האלה. למשל לנסח תלונה ("למה לא התקשרת?") במקום ביקורת ("אתה אף פעם לא זוכר כלום"). בתלונה אנחנו אומרים במפורש מה פגע בנו, מותחים ביקורת על מעשה, לא על אופיו של האדם, ומציינים כיצד הרגשנו כתוצאה מזה: "כאב לי ש…" במקום "אתה בן אדם רע". ביקורת נותנת לאדם הרגשה של בושה, של היותו לא אהוד, מואשם, פגום במשהו וכל אלה מוליכים לתגובה של התגוננות, ולאו דווקא לצעדים לשיפור.

    תומס גורדון פיתח את המושג הצהרת "אני", אשר מאפשרת לדוברים להיות אסרטיביים מבלי להעלות האשמות. בשימוש נכון, הצהרות "אני" יכולות לסייע לטפח תקשורת חיובית במערכות יחסים ועוזרות להן להתחזק, שכן שיתוף רגשות ומחשבות בצורה כנה ופתוחה מאפשר להתקרב ברמה הרגשית. הצהרות "אני" מסייעות להתמודד עם חילוקי דעות, מכיוון שהן מאפשרות להביע את דעתנו ורגשותינו זה לזה מבלי להטיל אשמה ועומס נוסף על מערכת היחסים. הן עוזרות לאדם להיות מודע להתנהגות בעייתית ומאלצות את הדובר לקחת אחריות על מחשבותיו ורגשותיו במקום להאשים בהן מישהו אחר. ייתכן שלבני משפחה יהיה קל יותר לתקשר ולהיות פתוחים לשמוע כיצד מעשיהם השפיעו על אחרים, כאשר השפה שבה נעשה שימוש אינה מאשימה.

    איך משתמשים בשיטה?

    רובינו לא מתקשרים באופן טבעי עם הצהרות "אני", ולעתים קרובות נדרש קצת תרגול לפני שאנחנו מצליחים להשתמש בהן ביעילות. עם זאת, בדרך כלל כולם יכולים ללמוד להשתמש בהצהרת "אני", כולל ילדים. ישנה נוסחה סכמתית מובנית לבניית משפטים שיכולה להקל בתחילת הדרך:

    אני מרגיש/ה____ כאשר___ בגלל____. מה שאני צריכ/ה זה______.

    אנחנו צריכים ללמוד לדבר רגשות. ביטוי כגון "אני מרגישה שבא לי להרוג אותך" זה לא רגש 😉. רגשות הם מילה אחת: "אני כועסת, אני עצובה, אני מאוכזבת…" והם לא כוללים את הפרשנות שאנחנו נותנים לסיטואציה. זוכרים? לדבר על פעולות ("אני כועסת כי הפעולה שעשית עצבנה אותי") ולא על אופי של אדם ("אני כועסת כי אתה בן אדם מעצבן"🤦‍♀️) . מערכת יחסים מאושרת היא גם ידידות אמיצה ואנחנו צריכים להרגיש בנוח לדבר עם ידידינו גם על דברים שמפריעים לנו.

    אין בן אדם בעולם שהצליח לבנות אימפריה לבדו. אפילו לרובינזון קרוזו היה את ששת. אנחנו זקוקים לקשרים שלנו עם אנשים. מערכות יחסים זה כוח. כמה שנטפח יותר מערכות יחסים טובות כך יעלה הסיכוי שנצליח יותר בחיים. יתר על כן, מחקרים מראים שוב ושוב את חשיבות המערכות יחסים בהקשר של רמת האושר שלנו. כמובן חשוב שהמערכות יחסים האלה יהיו טובות. תזכרו, המדידה היא באיכות ולא בכמות מערכות היחסים שהחלפנו בחיינו.

    מי הם האנשים הקרובים בחייכם?

    אמא, אבא, חבר/ה, בן/ת זוג?

    איך אתם מביעים בפניהם את הרגשות שלכם?

    רוצים לשתף אותי בדרכים שלכם להביע רגשות?

    לשתף אותי במה הכתבה הזאת עזרה לכם?

    מוזמנים לדבר איתי💗

    lianne.goller@gmail.com

  • פחד מכישלון

    פחד מכישלון

    "רק מי שמעז להיכשל בגדול יוכל להצליח בגדול." ~ רוברט קנדי

    האם יש דבר כזה כישלון?

    רובינו מבינים בתוך תוכנו שאין באמת דבר כזה וזהו חלק בלתי נפרד מתהליך. אך כאשר הציפיות שלנו לא מתגשמות אנחנו מתייחסים להבנה הזאת כתאורטית בלבד. הפחד מכישלון הוא הסיבה העיקרית לעסקים שלא נפתחים, קשרים שלא נוצרים, קורסים שאיננו הולכים אליהם, יוזמות שלא מתרוממות, כל אלה ועוד נפגעים מהפחד שלנו להיכשל. כמה פעמים נמנעתם מליצור קשר עם מישהו מהעבר שמה אולי הוא לא רוצה לדבר אתכם, להושיט או לבקש עזרה, לגשת למישהו שרציתם, להביע את דעתכם בפני אנשים שמה לא יקבלו את דעתכם, לנסות משהו חדש, לעזוב את מרחב הנוחות שלכם? הפחד הזה הוא שיקבע אם נתחיל או לא משהו חשוב, והוא עשוי להיות זה שיקבע אם ננצח או נפסיד. הוא משפיע על איכות חיינו, יעילותנו ועל מידת ההצלחה שלנו בחיים.

    בספרה "לקפוץ למים" ד"ר אנאבלה שקד מסבירה כי הניסיון להימנע מכישלון היא תוצאה של השפעת מנגנוני ההישרדות שלנו. מנגנונים אלה משותפים לנו ולבעלי החיים. לבעלי חיים ההישרדות חשובה יותר מקבלת עונג. לכן, כאשר הם נאלצים לבחור בין הימנעות מסכנה להשגת מטרה, לרוב הם יבחרו באפשרות הראשונה. לבעל חיים קבלת החלטה לא נכונה במצב זה יכולה לעלות בחייו. אצל בני אדם בדרך כלל קבלת ההחלטות לא מתרחשת במצבים כל כך גורליים, ואף בדרך כלל יש לנו יותר אפשרויות בחירה. אצלנו לרוב המחיר הרבה יותר נמוך, זה יכול לנוע בין בזבוז זמן או הפסד כספי לבין פגיעה רגשית.

    אם נתעמק קצת בחקר המוח, האזור שאחראי על המצב הזה נקרא אמיגדלה והיא אחראית להישרדותנו. האמיגדלה שולטת על תגובות הילחם, קפא או ברח שלנו, מעוררת את הגוף לנוכח סכנה, והיא האחראית על הפחד והרגשות שלנו. אם אנחנו נמצאים במצב של סכנה האמיגדלה לא רוצה שנבזבז זמן על התעמקות בפרטי הבעיה ודרכי התמודדות אפשריים ולכן היא מאטה או עוצרת תפקודים שאינם משרתים את היכולת הגופנית לברוח או להילחם. זה יכול להיות רלוונטי כאשר מכונית בכביש סוטה מהנתיב שלה לעברנו או שעלינו לברוח מבית עולה באש. הבעיה נעוצה בכך שהאמיגדלה אינה יודעת להבדיל בין פחד לנוכח סכנה "אמיתית" לבין מצב בו אנו חווים פחד מכיוון שאנחנו עומדים בפני איזשהו שינוי בחיינו. המוח בנוי כך שכל אתגר או הזדמנות או השתוקקות מעוררות דרגה מסוימת של פחד. בין שהאתגר הוא ראיון עבודה או פגישה עם אדם חדש, האמיגדלה שולחת התראה לגוף להתכונן לפעולה ובכך מגבילה את החשיבה שלנו. (קראו גם איך האמיגדלה מעכבת אותנו בעשיה ואיך להתמודד עם זה). לעיתים הפחד מכישלון כל כך חזק שהוא גורם לשיתוק וחוסם את היכולת שלנו לחשוב בצורה רציונלית.

    תסתכלו לפחד בעיניים:

    חשבו על משהו שאתם רוצים או צריכים לעשות ונמנעים מעשייתו בגלל הפחד מכישלון.

    תרשמו לעצמכם על דף – מה באמת מפחיד אותי? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? מה באמת יקרה אם אכשל? מה ארגיש כתוצאה מזה?

    עכשיו התבוננו במה שכתבתם.

    האם יש לכם כלים להתמודד עם חלק מהבעיות ולהכין תכנית פעולה מראש? במידה וכן תכינו תכנית אם-אז.

    מה יקרה אם לא תנסו? איך תרגישו?

    האם יתכן שחלק מהפחדים יתממשו דווקא אם לא תעשו את הצעד שאתם נמנעים ממנו?

    אחרי שכתבת את כל הפחדים, האם זה עדיין כל כך מפחיד? לעיתים קרובות עצם כתיבת הפחדים והאפשרות לראות אותם בצורה ברורה מול עיניכם יכולה לשפר את הרגשתכם ולהקטין את החשש.

    כשתינוק לומד ללכת הוא נופל וקם שוב ושוב. התגובה של המבוגרים לנפילות האלה היא בדרך כלל של עידוד- "הכל בסדר", "תנסה שוב", "קדימה, אתה תכף מצליח". הנימה בה הדברים נאמרים היא ידידותית ואופטימית. אנחנו לא כועסים על ילד שרק למד לכתוב על זה שעשה שגיאת כתיב. אנו שמחים על כל הצלחה הקטנה, על ההתקדמות, אומרים "כל הכבוד על המאמץ!". אנחנו מבינים שזה חלק מתהליך הלמידה. לא ככה זה עם הטעויות שלנו. לעיתים קרובות אנו לא מתייחסים לעצמנו בחמלה ובהבנה. יש לנו מין ציפייה שברגע ש"עלינו על דרך המלך" לא נטעה יותר לעולם.

    מתי למדנו שצריך לפחד מכישלון? ד"ר אנאבלה שקד מסבירה כי השינוי חל כאשר התגובה של המבוגרים משתנה. במקום להגיד לילד "כל הכבוד!" על זה שניסה לעזור בהכנת ארוחת הערב, כועסים עליו על זה ששבר או לכלך. צועקים על ילדה שנפלה "אמרתי לך לא לרוץ". בהמשך בגן ובבית הספר ההורים או המורים מתחילים להגיד "היא לא חזקה בדברים האלה", "הוא לא משתלב עם שאר הילדים", "היא לא טובה במתמטיקה". האמירות האלה מגוחכות כמו לומר לתינוק שלומד ללכת שניכר שהוא לא טוב בזה ולכן עדיף שיחזור לזחול. אבל לצערנו הן לא נתקלות מהתנגדות נחרצת מצד המאזינים. האומץ הטבעי של התינוק להתנסות והיכולת לקבל מכה ולהמשיך מתחיל להתערער באותם מקרים בהם התגובה של המבוגרים לטעות, לנפילה או לכישלון הופכת לשיפוטית. המסר שעובר "אם אני נכשל אני לא שווה מספיק, אני לא בסדר". כשנוצר קשר כישלון-אובדן ערך, אנחנו מתחילים לחשוש מטעות וכישלון הופך להיות דבר נורא שיש להימנע ממנו (קראו גם על איך אמונה עצמית משפיעה על חייכם).

    בפסיכולוגיה יש מושג הנקרא "חבלה עצמית". זוהי הגנה על הדימוי העצמי באמצעות התנהגויות היוצרות תירוץ מוכן מראש לכישלון במועד מאוחר יותר. לעיתים אנחנו מחבלים בסיכויי ההצלחה שלנו ע"י התנהגות המקטינה את סיכויינו להצליח. בדרך כלל מטרתה של התנהגות מסוג זה היא להגן על הערך העצמי. "בעצם לא נכשלתי – הייתי מצליח יפה אם לא היה את הבעיה הזאת". אנחנו מנסים להגן על הדימוי העצמי שלנו בעזרת ייחוס כישלונותינו לגורמים חיצוניים. כאשר הדימוי העצמי מתקשר לביצוע, האגו שלנו יפגע יותר אם נתאמץ ונכשל מאשר אם נבלה לילה שלם במקום ללמוד למבחן חשוב, ובכך נזכה בתירוץ. אם נכשל בעקבות "חבלה עצמית", נוכל להיאחז בתחושה מסוימת של מסוגלות. חבלה עצמית מגנה על ההערכה העצמית שלנו וגם על הדימוי הציבורי בזה שמאפשרת לנו לייחס את הכישלון לגורם חיצוני ("הרגשתי לא טוב", "חזרתי מאוחר…") במקום לחוסר כישרון או לחוסר יכולת.

    במחקר שנערך באוניברסיטת דיוק קבוצה של סטודנטים התבקשה לענות על מבחן עם בעיות בלתי פתירות, ובהמשך קיבלה פידבק על ציוניהם "הטובים" במבחן. לאחר מכן ניתנה להם בחירה בין שתי תרופות, לשיפור או פגיעה בכושר חשיבתם, לפני מענה על מבחן מאותו סוג. כפי שבטח כבר ניחשתם, מרבית הסטודנטים ביקשו את התרופה השנייה, כך ימצא בידיהם תירוץ מוכן מראש אם לא יצליחו באותה מידה (לקריאת המאמר). מחקרים תיעדו דרכים נוספות של חבלה עצמית בעקבות פחד מכישלון: להתכונן פחות לתחרויות חשובות בספורט אישי, לתת יתרון למתחרה, להתחיל ביצוע מטלה בצורה גרועה כדי לא ליצור ציפיות שאינן ניתנות למימוש, לא להשקיע ככל יכולתנו במטלה קשה בעלת חשיבות לאגו. כאשר אנחנו מתחמקים מכישלונות וטעויות המסר שאנחנו מעבירים לעצמנו הוא שאיננו מסוגלים להתמודד עם האתגר וההערכה העצמית שלנו נפגעת. להימנע מלנסות כדי להימנע מכישלון זוהי ככל הנראה האסטרטגיה המזיקה ביותר להצלחה לטווח ארוך ולתחושת הרווחה הנפשית הכוללת, מאשר המוכנות להסתכן ולהיכשל.

    ככל שנושא מסוים חשוב לנו יותר כך סביר שנתייחס לעצמנו יותר בחומרה אם הדברים לא יסתדרו כפי שציפינו. לכולנו יש שאיפות מעצמנו, ההבדל הוא באיך אנחנו תופסים את הטעויות שלנו. אנחנו יכולים לראות בנפילותינו כישלון נחרץ או להתייחס אליהן כחלק הכרחי מתהליך ולמידה. כאשר חיינו הופכים למירוץ אינסופי לעבר המטרה הבאה, כל עיכוב קטן בדרך ייתפס כאסון. במצב זה כישלונותינו יעסיקו אותנו הרבה יותר מהצלחתנו, מכיוון שכשאנחנו משיגים את המטרה שלנו, אנו מיד מתחילים לדאוג בגלל היעד הבא ומה יקרה אם נכשל בהשגתו. הרגשות הנחווים בעקבות כישלון יכולים להיות בושה, השפלה, כאב, אשמה, עלבון ופחד. התגובות הנפוצות לאחר כישלון נעות בין חפירה עצמית והצטדקות לבין זהירות יתר, הסתגרות ונסיגה. הבעיה עם כישלונות שאנחנו הופכים אותם למדדים לאיכות ערך האדם ולא לאיכות ביצוע ברגע נוכחי.

    היזכרו בטעות שעשיתם לאחרונה. מה היו המחשבות שלכם כשזה קרה? האם אלה היו מחשבות מחזקות ומעודדות למידה? או שהמחשבות היו מורידות ומעודדות נסיגה? ומה הרגשתם? האם חמלה ואהבה או רגשות פחות נעימים? ומה עשיתם? האם ניסיתם ישר להבין מה השתבש ולתקן או שלקח לכם זמן לאסוף את השברים?

    טעויות הן תופעה יום-יומית ואף אחד מאתנו לא חף מהן. אך מרגע שהכישלון קרה הוא יכול להמשיך להתקיים רק במחשבות שלנו. זה לא אומר שעלינו להתעלם ממה שקרה ולהפחית מחשיבותו. הכוונה היא שעלינו לזכור שאירועי העבר קרו בעבר ואין לנו דרך להשפיע עליהם. ייתכן שעשיתם טעות, למרות שפעלתם כמיטב יכולתכם ובוודאי כדאי שתלמדו ממנה. אך הדרך היחידה שתמשיכו להיכשל אם תמשיכו לחשוב שנכשלתם. היצמדות לתוצאות יוצרת פחד, מעודדת אותנו להרבות בחשיבה על חיינו ולמלא אותם ביותר מידי "אני חייב" ו"אני צריך". אנחנו ממלאים את מחשבותינו ב"מה יקרה אם העסקה הזאת לא תצליח?" או "ואם אני לא אמצא חן בעיניה?" ומתחילים להאמין שנוכל להיות מאושרים רק כשהכל יפעל בדיוק כפי שתכננו. זו דרך מאוד מלחיצה לחיות את החיים. אי היצמדות, לעומת זאת, מעניקה לנו תחושת בטחון ומסלקת את תחושת הלחץ.

    הפחד מכישלון הוא הסחת דעת אדירה שמפריעה לנו להתרכז, להתקדם וליהנות מהחיים. כאשר אנחנו מטילים ספק בלגיטימיות של המושג כישלון, אנחנו מתחילים לחוות את הקסם שבאי היצמדות. רק ככה אנחנו יכולים להטות את הכף לטובתנו, לעשות כמיטב יכולתנו ולפעול במלוא המרץ להשגת מטרותינו, ועם זאת לשחרר את אחיזתנו מהתוצאות. אנחנו נעשים מעורבים יותר בתהליך ופחות צמודים למה יובילו המאמצים שהשקענו (קראו גם – שאלות שעוזרות לי להתמקד בתהליך). כולנו כמובן רוצים שהדברים יתנהלו על פי רצוננו, אבל אנחנו לא תלויים בזה לצורך הישרדות ורווחתנו הנפשית. אנחנו מאבדים תחושה של ייאוש ובמקומה מתמלאים בתחושת ביטחון. כאשר אנחנו מצליחים לפעול כך אנו חווים תחושה אדירה של שחרור רגשי. כתוצאה מכך אנחנו יכולים להשקיע במה שאנחנו בוחרים לעשות מאה אחוז מכוחנו ובה בעת להרפות מן התוצאות הסופיות של מעשינו. משמעות הדבר שאנחנו יודעים מעל לכל ספק שכאשר הדברים לא מסתדרים בדיוק לפי ציפיותינו ותקוותנו, הרי שללא ספק מצפה לנו משהו אחר, טוב יותר. זוהי לא רק משאלת לב, אלו דרכם של החיים. וזוהי השיטה הבטוחה ביותר לחיות חיים מאושרים ומועילים.

    היזכרו באירוע עבר שבו הדברים לא התנהלו בדיוק כפי שציפיתם, וכתוצאה מזה מאוד התאכזבתם. זה יכול להיות סיומה של מערכת יחסים, פיטורין מעבודה, אולי לא עברתם איזה ראיון עבודה או שקיבלתם תשובה שלילית לגבי בית שרציתם או כל דבר אחר שעולה על דעתכם. עכשיו נסו להיזכר איך גיליתם אחרי זמן מה שהדברים הסתדרו בצורה האופטימלית ביותר והדלת הזאת נסגרה כדי שאחרת, טובה יותר, תפתח. מה הרגשתם כשגיליתם שהדברים בסוף הסתדרו לטובה? השתדלו לשמר את הזיכרון של הרגשתכם לימים שיהיה לכם קשה לראות ישר את הסיבות לכך שהדברים לא הסתדרו כפי שחלמתם או לפי החזון שלכם.

    אנו יכולים ללמוד להאמין, שגם אם אנחנו לא מוצאים סיבה או הסבר על משהו ברגע זה ממש, זה עוד לא מוכיח שהסבר או סיבה אינם קיימים. אנו מתחילים ללמוד שלמרות האכזבה או הכאב שחווינו, בכל חוויה והתנסות מסתתרת מתנה, לקח שעלינו ללמוד, או אפילו הזדמנות, וכי בסופו של דבר אנחנו נתגבר על כל התנסות שתיקרה בדרכנו, תהיה אשר תהיה. במבט לאחור, בדרך כלל קל לנו לראות שכל טעות שלנו וכל אכזבה שהגדרנו ככישלון, היו נחוצים כדי שנוכל להגיע למקום בו אנחנו נמצאים, וכדי שנוכל להפוך להיות מי שאנחנו. הסוד הוא לגרום לכך שהתובנה הזאת תהפוך לנחלתנו כבר עכשיו. הרעיון הוא לדעת שכל מה שנדמה לנו כבעייתי או חסר סיכוי, אינו בעייתי או חסר סיכוי באמת. אנחנו לומדים ומתפתחים דרך הניסיון שאנחנו צוברים מהאתגרים שנקראים בדרכנו. התמודדות עם אתגרים תוך כדי הסתכנות בכישלון תורמים לביטחון העצמי שלנו. בדרך הזאת אנחנו מעבירים לעצמנו מסר שאנחנו מספיק חזקים כדי להתמודד עם כישלונות אפשריים.

    היזכרו בחוויה מהעבר שבא לקחתם סיכון של אפשרות לכישלון והצלחתם להשיג מטרה שחשובה לכם. תשאלו את עצמכם מה יש בכם שעזר לכם לעשות את הצד למרות החשש? מה עזר לכם להתמודד עם האתגרים שהיו בדרכם? בזכות מה זה הלך טוב? איך הסביבה שלכם תמכה בכם ועזרה לכם? מה נתן לכם אנרגיות וקידם אתכם בתהליך? הישגי העבר יכולים לעלות את תחושת המסוגלות העצמית, ללמד אותנו מה עשינו טוב ובכך לתת לנו כלים בדוקים ועובדים לפעמים הבאות.

    מכיוון שטעויות הן תופעה יומיומית בחיי בני אדם, ומכיוון שאין באמת דרך להימנע מהן, כדאי שנלמד להתייחס אליהן כדבר רגיל וצפוי. אנחנו נעשה טעויות ויש לקוות שגם נצליח ללמוד מהן: נשנה דברים ונמשיך הלאה. בשלב כלשהו נעשה עוד טעות וכן הלאה. ובינתיים, גם אחרים סביבנו עוברים את אותו התהליך. הסבים שלכם עשו טעויות, וכך גם הוריכם, חבריכם, הילדים, השכנים, קולגות לעבודה וכל אחד אחר. כולם עושים טעויות, זהו חלק בלתי נפרד מהחיים. כמה כיף זה היה לו יכולנו לשמור על שלוות נפש ולהפנות משאבים רגשיים ופיזיים לתיקון ולמידה, שכן אלה שתי הפעולות המועילות יותר לשקוע בהן לאחר עשיית טעות. למעשה, טעויות הן אלה המאפשרות לנו להכניס שינויים לחיינו והמשיך ללמוד. בלעדיהן לא היינו מתפתחים.

    החדשות הטובות שאפשר ללמוד את המוח לעשות זאת ע"י תרגול. הפנו את תשומת לבכם לחקירה ולמידה. נסו להתבונן על הסיטואציה בסקרנות. תשאלו את עצמכם: "מה לא עבד? איזה מסקנות אני יכול להסיק מהסיטואציה? מה אוכל לעשות אחרת בפעם הבאה?" (קראו גם איך הפעלת אזור במוח שאחראי על חשיבה רציונלית יכול לשפר את הרגשתינו). לשאילת שאלות יש השפעה ניכרת על חיינו, שאלות נכונות יכולה לספק לנו גם את התשובות הנכונות (קראו גם איזה השפעה יש לשאלות על המוח שלנו).

    כדי להצליח בחיים אנחנו צריכים ללמוד ולהתפתח, וכחלק מזה אנחנו מוכרחים להיכשל. לא במקרה רוב האנשים המצליחים ביותר בהיסטוריה הם גם אלה שחוו הכי הרבה כישלונות. הנה כמה דוגמאות להשראה:

    • תומס אדיסון רשם מספר שיא של 1,093 פטנטים הצהיר בגאווה שהוא עבר דרך רצופת כישלונות. בטח כבר נתקלת בציטוט המפורסם שלו "לא נכשלתי, פשוט מצאתי 10,000 דרכים בהן זה לא עבד".
    • סר ג'יימס דייסון ניסה לבנות אב טיפוס לשואב אבק 5,126 פעם. לקח לו 15 שנים לייצר את השואב הכי חזק והכי נמכר בעולם.
    • מייקל ג'ורדן הודח מקבוצת הכדורסל של בית הספר בו למד. הוא מזכיר למעריציו שהוא החטיא יותר מ-9,000 סלים, הפסיד בכמעט 300 משחקים ו 26 פעמים החטיא סל ניצחון. "נכשלתי בחיים שלי שוב ושוב. זו הסיבה להצלחה שלי".
    • אברהם לינקולן עבר עשרות שנים של כישלונות מקצועיים, התמודד עם התמוטטות עצבים בגיל 27, הפסיד בשמונה מערכות בחירות, לפני שהפך בגיל 52 לנשיא ארה"ב.

    כמובן עוד רבים אחרים, עליהם תוכלו לקרוא באינטרנט. כפי שאומר פרופ' טל בן שחר "כישלון הוא לא ערובה להצלחה, אבל היעדרו של כישלון הוא כמעט תמיד ערובה להיעדר הצלחה. עלינו ללמוד להיכשל או שנכשל בלימוד".

    האם יש לכם דרכים שעוזרות לכם להתמודד עם פחד מכישלון?

    רוצים לשתף אותי במה הכתבה הזאת עזרה לכם? דברו איתי, אני אוהבת לעזור💗