פחד מכישלון

"רק מי שמעז להיכשל בגדול יוכל להצליח בגדול." ~ רוברט קנדי

האם יש דבר כזה כישלון? רובינו מבינים בתוך תוכנו שאין באמת דבר כזה וזהו חלק בלתי נפרד מתהליך. אך כאשר הציפיות שלנו לא מתגשמות אנחנו מתייחסים להבנה הזאת כתאורטית בלבד. הפחד מכישלון הוא הסיבה העיקרית לעסקים שלא נפתחים, קשרים שלא נוצרים, קורסים שאיננו הולכים אליהם, יוזמות שלא מתרוממות, כל אלה ועוד נפגעים מהפחד שלנו להיכשל. כמה פעמים נמנעתם מליצור קשר עם מישהו מהעבר שמה אולי הוא לא רוצה לדבר אתכם, להושיט או לבקש עזרה, לגשת למישהו שרציתם, להביע את דעתכם בפני אנשים שמה לא יקבלו את דעתכם, לנסות משהו חדש, לעזוב את מרחב הנוחות שלכם? הפחד הזה הוא שיקבע אם נתחיל או לא משהו חשוב, והוא עשוי להיות זה שיקבע אם ננצח או נפסיד. הוא משפיע על איכות חיינו, יעילותנו ועל מידת ההצלחה שלנו בחיים.

בספרה "לקפוץ למים" ד"ר אנאבלה שקד מסבירה כי הניסיון להימנע מכישלון היא תוצאה של השפעת מנגנוני ההישרדות שלנו. מנגנונים אלה משותפים לנו ולבעלי החיים. לבעלי חיים ההישרדות חשובה יותר מקבלת עונג. לכן, כאשר הם נאלצים לבחור בין הימנעות מסכנה להשגת מטרה, לרוב הם יבחרו באפשרות הראשונה. לבעל חיים קבלת החלטה לא נכונה במצב זה יכולה לעלות בחייו. אצל בני אדם בדרך כלל קבלת ההחלטות לא מתרחשת במצבים כל כך גורליים, ואף בדרך כלל יש לנו יותר אפשרויות בחירה. אצלנו לרוב המחיר הרבה יותר נמוך, זה יכול לנוע בין בזבוז זמן או הפסד כספי לבין פגיעה רגשית.

אם נתעמק קצת בחקר המוח, האזור שאחראי על המצב הזה נקרא אמיגדלה והיא אחראית להישרדותנו. האמיגדלה שולטת על תגובות הילחם, קפא או ברח שלנו, מעוררת את הגוף לנוכח סכנה, והיא האחראית על הפחד והרגשות שלנו. אם אנחנו נמצאים במצב של סכנה האמיגדלה לא רוצה שנבזבז זמן על התעמקות בפרטי הבעיה ודרכי התמודדות אפשריים ולכן היא מאטה או עוצרת תפקודים שאינם משרתים את היכולת הגופנית לברוח או להילחם. זה יכול להיות רלוונטי כאשר מכונית בכביש סוטה מהנתיב שלה לעברנו או שעלינו לברוח מבית עולה באש. הבעיה נעוצה בכך שהאמיגדלה אינה יודעת להבדיל בין פחד לנוכח סכנה "אמיתית" לבין מצב בו אנו חווים פחד מכיוון שאנחנו עומדים בפני איזשהו שינוי בחיינו. המוח בנוי כך שכל אתגר או הזדמנות או השתוקקות מעוררות דרגה מסוימת של פחד. בין שהאתגר הוא ראיון עבודה או פגישה עם אדם חדש, האמיגדלה שולחת התראה לגוף להתכונן לפעולה ובכך מגבילה את החשיבה שלנו. (קראו גם איך האמיגדלה מעכבת אותנו בעשיה ואיך להתמודד עם זה). לעיתים הפחד מכישלון כל כך חזק שהוא גורם לשיתוק וחוסם את היכולת שלנו לחשוב בצורה רציונלית.

תסתכלו לפחד בעיניים:

חשבו על משהו שאתם רוצים או צריכים לעשות ונמנעים מעשייתו בגלל הפחד מכישלון.

תרשמו לעצמכם על דף - מה באמת מפחיד אותי? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? מה באמת יקרה אם אכשל? מה ארגיש כתוצאה מזה?

עכשיו התבוננו במה שכתבתם.

האם יש לכם כלים להתמודד עם חלק מהבעיות ולהכין תכנית פעולה מראש? במידה וכן תכינו תכנית אם-אז.

מה יקרה אם לא תנסו? איך תרגישו?

האם יתכן שחלק מהפחדים יתממשו דווקא אם לא תעשו את הצעד שאתם נמנעים ממנו?

אחרי שכתבת את כל הפחדים, האם זה עדיין כל כך מפחיד? לעיתים קרובות עצם כתיבת הפחדים והאפשרות לראות אותם בצורה ברורה מול עיניכם יכולה לשפר את הרגשתכם ולהקטין את החשש.

כשתינוק לומד ללכת הוא נופל וקם שוב ושוב. התגובה של המבוגרים לנפילות האלה היא בדרך כלל של עידוד- "הכל בסדר", "תנסה שוב", "קדימה, אתה תכף מצליח". הנימה בה הדברים נאמרים היא ידידותית ואופטימית. אנחנו לא כועסים על ילד שרק למד לכתוב על זה שעשה שגיאת כתיב. אנו שמחים על כל הצלחה הקטנה, על ההתקדמות, אומרים "כל הכבוד על המאמץ!". אנחנו מבינים שזה חלק מתהליך הלמידה. לא ככה זה עם הטעויות שלנו. לעיתים קרובות אנו לא מתייחסים לעצמנו בחמלה ובהבנה. יש לנו מין ציפייה שברגע ש"עלינו על דרך המלך" לא נטעה יותר לעולם.

מתי למדנו שצריך לפחד מכישלון? ד"ר אנאבלה שקד מסבירה כי השינוי חל כאשר התגובה של המבוגרים משתנה. במקום להגיד לילד "כל הכבוד!" על זה שניסה לעזור בהכנת ארוחת הערב, כועסים עליו על זה ששבר או לכלך. צועקים על ילדה שנפלה "אמרתי לך לא לרוץ". בהמשך בגן ובבית הספר ההורים או המורים מתחילים להגיד "היא לא חזקה בדברים האלה", "הוא לא משתלב עם שאר הילדים", "היא לא טובה במתמטיקה". האמירות האלה מגוחכות כמו לומר לתינוק שלומד ללכת שניכר שהוא לא טוב בזה ולכן עדיף שיחזור לזחול. אבל לצערנו הן לא נתקלות מהתנגדות נחרצת מצד המאזינים. האומץ הטבעי של התינוק להתנסות והיכולת לקבל מכה ולהמשיך מתחיל להתערער באותם מקרים בהם התגובה של המבוגרים לטעות, לנפילה או לכישלון הופכת לשיפוטית. המסר שעובר "אם אני נכשל אני לא שווה מספיק, אני לא בסדר". כשנוצר קשר כישלון-אובדן ערך, אנחנו מתחילים לחשוש מטעות וכישלון הופך להיות דבר נורא שיש להימנע ממנו (קראו גם על איך אמונה עצמית משפיעה על חייכם).

בפסיכולוגיה יש מושג הנקרא "חבלה עצמית". זוהי הגנה על הדימוי העצמי באמצעות התנהגויות היוצרות תירוץ מוכן מראש לכישלון במועד מאוחר יותר. לעיתים אנחנו מחבלים בסיכויי ההצלחה שלנו ע"י התנהגות המקטינה את סיכויינו להצליח. בדרך כלל מטרתה של התנהגות מסוג זה היא להגן על הערך העצמי. "בעצם לא נכשלתי - הייתי מצליח יפה אם לא היה את הבעיה הזאת". אנחנו מנסים להגן על הדימוי העצמי שלנו בעזרת ייחוס כישלונותינו לגורמים חיצוניים. כאשר הדימוי העצמי מתקשר לביצוע, האגו שלנו יפגע יותר אם נתאמץ ונכשל מאשר אם נבלה לילה שלם במקום ללמוד למבחן חשוב, ובכך נזכה בתירוץ. אם נכשל בעקבות "חבלה עצמית", נוכל להיאחז בתחושה מסוימת של מסוגלות. חבלה עצמית מגנה על ההערכה העצמית שלנו וגם על הדימוי הציבורי בזה שמאפשרת לנו לייחס את הכישלון לגורם חיצוני ("הרגשתי לא טוב", "חזרתי מאוחר...") במקום לחוסר כישרון או לחוסר יכולת.

במחקר שנערך באוניברסיטת דיוק קבוצה של סטודנטים התבקשה לענות על מבחן עם בעיות בלתי פתירות, ובהמשך קיבלה פידבק על ציוניהם "הטובים" במבחן. לאחר מכן ניתנה להם בחירה בין שתי תרופות, לשיפור או פגיעה בכושר חשיבתם, לפני מענה על מבחן מאותו סוג. כפי שבטח כבר ניחשתם, מרבית הסטודנטים ביקשו את התרופה השנייה, כך ימצא בידיהם תירוץ מוכן מראש אם לא יצליחו באותה מידה (לקריאת המאמר). מחקרים תיעדו דרכים נוספות של חבלה עצמית בעקבות פחד מכישלון: להתכונן פחות לתחרויות חשובות בספורט אישי, לתת יתרון למתחרה, להתחיל ביצוע מטלה בצורה גרועה כדי לא ליצור ציפיות שאינן ניתנות למימוש, לא להשקיע ככל יכולתנו במטלה קשה בעלת חשיבות לאגו. כאשר אנחנו מתחמקים מכישלונות וטעויות המסר שאנחנו מעבירים לעצמנו הוא שאיננו מסוגלים להתמודד עם האתגר וההערכה העצמית שלנו נפגעת. להימנע מלנסות כדי להימנע מכישלון זוהי ככל הנראה האסטרטגיה המזיקה ביותר להצלחה לטווח ארוך ולתחושת הרווחה הנפשית הכוללת, מאשר המוכנות להסתכן ולהיכשל.

ככל שנושא מסוים חשוב לנו יותר כך סביר שנתייחס לעצמנו יותר בחומרה אם הדברים לא יסתדרו כפי שציפינו. לכולנו יש שאיפות מעצמנו, ההבדל הוא באיך אנחנו תופסים את הטעויות שלנו. אנחנו יכולים לראות בנפילותינו כישלון נחרץ או להתייחס אליהן כחלק הכרחי מתהליך ולמידה. כאשר חיינו הופכים למירוץ אינסופי לעבר המטרה הבאה, כל עיכוב קטן בדרך ייתפס כאסון. במצב זה כישלונותינו יעסיקו אותנו הרבה יותר מהצלחתנו, מכיוון שכשאנחנו משיגים את המטרה שלנו, אנו מיד מתחילים לדאוג בגלל היעד הבא ומה יקרה אם נכשל בהשגתו. הרגשות הנחווים בעקבות כישלון יכולים להיות בושה, השפלה, כאב, אשמה, עלבון ופחד. התגובות הנפוצות לאחר כישלון נעות בין חפירה עצמית והצטדקות לבין זהירות יתר, הסתגרות ונסיגה. הבעיה עם כישלונות שאנחנו הופכים אותם למדדים לאיכות ערך האדם ולא לאיכות ביצוע ברגע נוכחי.

היזכרו בטעות שעשיתם לאחרונה. מה היו המחשבות שלכם כשזה קרה? האם אלה היו מחשבות מחזקות ומעודדות למידה? או שהמחשבות היו מורידות ומעודדות נסיגה? ומה הרגשתם? האם חמלה ואהבה או רגשות פחות נעימים? ומה עשיתם? האם ניסיתם ישר להבין מה השתבש ולתקן או שלקח לכם זמן לאסוף את השברים?

טעויות הן תופעה יום-יומית ואף אחד מאתנו לא חף מהן. אך מרגע שהכישלון קרה הוא יכול להמשיך להתקיים רק במחשבות שלנו. זה לא אומר שעלינו להתעלם ממה שקרה ולהפחית מחשיבותו. הכוונה היא שעלינו לזכור שאירועי העבר קרו בעבר ואין לנו דרך להשפיע עליהם. ייתכן שעשיתם טעות, למרות שפעלתם כמיטב יכולתכם ובוודאי כדאי שתלמדו ממנה. אך הדרך היחידה שתמשיכו להיכשל אם תמשיכו לחשוב שנכשלתם. היצמדות לתוצאות יוצרת פחד, מעודדת אותנו להרבות בחשיבה על חיינו ולמלא אותם ביותר מידי "אני חייב" ו"אני צריך". אנחנו ממלאים את מחשבותינו ב"מה יקרה אם העסקה הזאת לא תצליח?" או "ואם אני לא אמצא חן בעיניה?" ומתחילים להאמין שנוכל להיות מאושרים רק כשהכל יפעל בדיוק כפי שתכננו. זו דרך מאוד מלחיצה לחיות את החיים. אי היצמדות, לעומת זאת, מעניקה לנו תחושת בטחון ומסלקת את תחושת הלחץ.

הפחד מכישלון הוא הסחת דעת אדירה שמפריעה לנו להתרכז, להתקדם וליהנות מהחיים. כאשר אנחנו מטילים ספק בלגיטימיות של המושג כישלון, אנחנו מתחילים לחוות את הקסם שבאי היצמדות. רק ככה אנחנו יכולים להטות את הכף לטובתנו, לעשות כמיטב יכולתנו ולפעול במלוא המרץ להשגת מטרותינו, ועם זאת לשחרר את אחיזתנו מהתוצאות. אנחנו נעשים מעורבים יותר בתהליך ופחות צמודים למה יובילו המאמצים שהשקענו (קראו גם - שאלות שעוזרות לי להתמקד בתהליך). כולנו כמובן רוצים שהדברים יתנהלו על פי רצוננו, אבל אנחנו לא תלויים בזה לצורך הישרדות ורווחתנו הנפשית. אנחנו מאבדים תחושה של ייאוש ובמקומה מתמלאים בתחושת ביטחון. כאשר אנחנו מצליחים לפעול כך אנו חווים תחושה אדירה של שחרור רגשי. כתוצאה מכך אנחנו יכולים להשקיע במה שאנחנו בוחרים לעשות מאה אחוז מכוחנו ובה בעת להרפות מן התוצאות הסופיות של מעשינו. משמעות הדבר שאנחנו יודעים מעל לכל ספק שכאשר הדברים לא מסתדרים בדיוק לפי ציפיותינו ותקוותנו, הרי שללא ספק מצפה לנו משהו אחר, טוב יותר. זוהי לא רק משאלת לב, אלו דרכם של החיים. וזוהי השיטה הבטוחה ביותר לחיות חיים מאושרים ומועילים.

היזכרו באירוע עבר שבו הדברים לא התנהלו בדיוק כפי שציפיתם, וכתוצאה מזה מאוד התאכזבתם. זה יכול להיות סיומה של מערכת יחסים, פיטורין מעבודה, אולי לא עברתם איזה ראיון עבודה או שקיבלתם תשובה שלילית לגבי בית שרציתם או כל דבר אחר שעולה על דעתכם. עכשיו נסו להיזכר איך גיליתם אחרי זמן מה שהדברים הסתדרו בצורה האופטימלית ביותר והדלת הזאת נסגרה כדי שאחרת, טובה יותר, תפתח. מה הרגשתם כשגיליתם שהדברים בסוף הסתדרו לטובה? השתדלו לשמר את הזיכרון של הרגשתכם לימים שיהיה לכם קשה לראות ישר את הסיבות לכך שהדברים לא הסתדרו כפי שחלמתם או לפי החזון שלכם.

אנו יכולים ללמוד להאמין, שגם אם אנחנו לא מוצאים סיבה או הסבר על משהו ברגע זה ממש, זה עוד לא מוכיח שהסבר או סיבה אינם קיימים. אנו מתחילים ללמוד שלמרות האכזבה או הכאב שחווינו, בכל חוויה והתנסות מסתתרת מתנה, לקח שעלינו ללמוד, או אפילו הזדמנות, וכי בסופו של דבר אנחנו נתגבר על כל התנסות שתיקרה בדרכנו, תהיה אשר תהיה. במבט לאחור, בדרך כלל קל לנו לראות שכל טעות שלנו וכל אכזבה שהגדרנו ככישלון, היו נחוצים כדי שנוכל להגיע למקום בו אנחנו נמצאים, וכדי שנוכל להפוך להיות מי שאנחנו. הסוד הוא לגרום לכך שהתובנה הזאת תהפוך לנחלתנו כבר עכשיו. הרעיון הוא לדעת שכל מה שנדמה לנו כבעייתי או חסר סיכוי, אינו בעייתי או חסר סיכוי באמת. אנחנו לומדים ומתפתחים דרך הניסיון שאנחנו צוברים מהאתגרים שנקראים בדרכנו. התמודדות עם אתגרים תוך כדי הסתכנות בכישלון תורמים לביטחון העצמי שלנו. בדרך הזאת אנחנו מעבירים לעצמנו מסר שאנחנו מספיק חזקים כדי להתמודד עם כישלונות אפשריים.

היזכרו בחוויה מהעבר שבא לקחתם סיכון של אפשרות לכישלון והצלחתם להשיג מטרה שחשובה לכם. תשאלו את עצמכם מה יש בכם שעזר לכם לעשות את הצד למרות החשש? מה עזר לכם להתמודד עם האתגרים שהיו בדרכם? בזכות מה זה הלך טוב? איך הסביבה שלכם תמכה בכם ועזרה לכם? מה נתן לכם אנרגיות וקידם אתכם בתהליך? הישגי העבר יכולים לעלות את תחושת המסוגלות העצמית, ללמד אותנו מה עשינו טוב ובכך לתת לנו כלים בדוקים ועובדים לפעמים הבאות.

מכיוון שטעויות הן תופעה יומיומית בחיי בני אדם, ומכיוון שאין באמת דרך להימנע מהן, כדאי שנלמד להתייחס אליהן כדבר רגיל וצפוי. אנחנו נעשה טעויות ויש לקוות שגם נצליח ללמוד מהן: נשנה דברים ונמשיך הלאה. בשלב כלשהו נעשה עוד טעות וכן הלאה. ובינתיים, גם אחרים סביבנו עוברים את אותו התהליך. הסבים שלכם עשו טעויות, וכך גם הוריכם, חבריכם, הילדים, השכנים, קולגות לעבודה וכל אחד אחר. כולם עושים טעויות, זהו חלק בלתי נפרד מהחיים. כמה כיף זה היה לו יכולנו לשמור על שלוות נפש ולהפנות משאבים רגשיים ופיזיים לתיקון ולמידה, שכן אלה שתי הפעולות המועילות יותר לשקוע בהן לאחר עשיית טעות. למעשה, טעויות הן אלה המאפשרות לנו להכניס שינויים לחיינו והמשיך ללמוד. בלעדיהן לא היינו מתפתחים.

החדשות הטובות שאפשר ללמוד את המוח לעשות זאת ע"י תרגול. הפנו את תשומת לבכם לחקירה ולמידה. נסו להתבונן על הסיטואציה בסקרנות. תשאלו את עצמכם: "מה לא עבד? איזה מסקנות אני יכול להסיק מהסיטואציה? מה אוכל לעשות אחרת בפעם הבאה?" (קראו גם איך הפעלת אזור במוח שאחראי על חשיבה רציונלית יכול לשפר את הרגשתינו). לשאילת שאלות יש השפעה ניכרת על חיינו, שאלות נכונות יכולה לספק לנו גם את התשובות הנכונות (קראו גם איזה השפעה יש לשאלות על המוח שלנו).

כדי להצליח בחיים אנחנו צריכים ללמוד ולהתפתח, וכחלק מזה אנחנו מוכרחים להיכשל. לא במקרה רוב האנשים המצליחים ביותר בהיסטוריה הם גם אלה שחוו הכי הרבה כישלונות. הנה כמה דוגמאות להשראה:

• תומס אדיסון רשם מספר שיא של 1,093 פטנטים הצהיר בגאווה שהוא עבר דרך רצופת כישלונות. בטח כבר נתקלת בציטוט המפורסם שלו "לא נכשלתי, פשוט מצאתי 10,000 דרכים בהן זה לא עבד".

• סר ג'יימס דייסון ניסה לבנות אב טיפוס לשואב אבק 5,126 פעם. לקח לו 15 שנים לייצר את השואב הכי חזק והכי נמכר בעולם.

• מייקל ג'ורדן הודח מקבוצת הכדורסל של בית הספר בו למד. הוא מזכיר למעריציו שהוא החטיא יותר מ-9,000 סלים, הפסיד בכמעט 300 משחקים ו 26 פעמים החטיא סל ניצחון. "נכשלתי בחיים שלי שוב ושוב. זו הסיבה להצלחה שלי".

• אברהם לינקולן עבר עשרות שנים של כישלונות מקצועיים, התמודד עם התמוטטות עצבים בגיל 27, הפסיד בשמונה מערכות בחירות, לפני שהפך בגיל 52 לנשיא ארה"ב.

כמובן עוד רבים אחרים, עליהם תוכלו לקרוא באינטרנט. כפי שאומר פרופ' טל בן שחר "כישלון הוא לא ערובה להצלחה, אבל היעדרו של כישלון הוא כמעט תמיד ערובה להיעדר הצלחה. עלינו ללמוד להיכשל או שנכשל בלימוד".

האם יש לכם דרכים שעוזרות לכם להתמודד עם פחד מכישלון?

רוצים לשתף אותי במה הכתבה הזאת עזרה לכם? דברו איתי, אני אוהבת לעזור💗 lianne.goller@gmail.com